הטורים לעיתון הם רגעים מהחיים. בלי לעגל פינות, בלי "מה יגידו".
אפשר להכין משהו לשתות, להישען אחורה ולקרוא.
נַעֲרַת הַסִּיגַרְיוֹת
רַכֶּבֶת ה(ו)רים לפחות במה שנוגע למערכת העצבים הלאומית-ישראלית, נדמה לי שאין חילוקי דעות. היא חזקה. יש לנו חוסן. אנחנו למודי מלחמות ועימותים. זה חלק מה-DNA
שָׁלוֹם לְךָ יַלְדִּי שָׁלוֹם מֵאִמָּא
המלחמה פרצה, הצוות גויס, וגם ילְדי עלה על מטוס ברגע שרק אפשר היה, נישא למולדת על כנפי נשרים. אחרי חיבוק שלום קצר בבית המשיך, וכמה
בָּאנוּ חֹשֶךְ לְגָרֵשׁ
חנוכה מעֵבר לפינה. הרבה מאוד חושך לגרש. כבר בגן הייתי מאוהבת ברקיעות הרגליים של כל הילדים ביחד. הרעשה של אור: בְּיָדֵינוּ אוֹר וָאֵשׁ! כָּל אֶחָד הוּא
הַיָּמִים שֶׁבֵּין הַמְּצָרִים
כָּל מָה שֶׁאַתָּה אוֹמֵר, טוֹב אוֹ רַע, אַתָּה שׁוֹמֵעַ אוֹתוֹ חוֹזֵר בַּחֲזָרָה מִן הָהָר. אִם תַּחֲשֹׁב לְעַצְמְךָ: 'אָמַרְתִּי דְּבָרִים יָפִים וְהָהָר נָתַן לִי תְּשׁוּבָה מְכֹעֶרֶת',
חַי, חַי, חַי, כֵּן אֲנִי עוֹד חַי!
הנַקָּר שנים הוא דפק לי בראש: "זה קרוב מאוד, אבל עוד לא!" "תמשיכי לחפש!" "את מפחדת!" "תתקדמי!" "אל תוותרי!" "הנשמה שלך יודעת לאן, אבל את
מִי שֶׁמַּבִּיט מִי מֵאָחוֹר לֹא יוֹדֵעַ מִי אֲנִי
ימים עתירי התרחשויות ותהפוכות. צדק ואי-צדק, נכון ולא נכון, בסדר ולא בסדר. הכול על הקצה. תלוי על בלימה. שנים בחרתי במינימום חדשות ועיתונים כדי לשמור
הָעֵמֶק
ביום שלישי, כמה שעות לפני כניסת החג השני, נסענו להסניף טבע. מזג האוויר היה נפלא. חמים וקריר במידה, אפרורי ושִמשי במידה, איזון עדין ונדיר במקומותינו.
לְהָקִים אֶת הַיּוֹם מֵחָדָשׁ
בבוקר יום שישי יצאתי ליום לימודים בתקשורת מחברת בגבעת חביבה (שעה מהבית). חמש-שש דקות אחר כך נדלקה לי נורה ברכב, התחילו רעידות מפחידות, ומיד נכנסתי
יוּסטוֹן וִוי הֶב אֶ פְּרוֹבּלֶם
ביום חמישי בבוקר אני קמה חצי חולה. כאבים בשרירים ובעצמות, גרון כואב, עיניים שורפות. אני מחליטה להישאר במיטה עם ספר טוב והרבה תה. פעם בשעה
תִּיק תִּקְשֹׁרֶת אוֹ תִּקְשֹׁרֶת זֶה תִּיק
כאן שידורי ישראל מירושלים, למאזינים שלום רב. השעה אחת, והנה החדשות מפי יעל בן יהודה… כבר במדרגות בחזרה מבית ספר ידעתי שברגע שאפתח את הדלת
מָתַי אֶלְמַד לִבְחֹר נָכוֹן, לְהַאֲמִין, לִרְאוֹת שֶׁטּוֹב?
כאן שידורי ישראל מירושלים, למאזינים שלום רב. השעה אחת, והנה החדשות מפי יעל בן יהודה… כבר במדרגות בחזרה מבית ספר ידעתי שברגע שאפתח את הדלת
הַסְבֵּר פָּנֶיךָ לַתַּיָּר!
התמונה של א' באתר נראתה נחמד. גם המשפט ששלח היה שלם, וארוך יחסית לחד-מילתיים ששולחים "היי" סתמי ומקווים לטוב. מבט חם וכחול, גבה קומה, תפוצת
יְצִיאָה לְאֵזוֹר הנוֹחוּת
אחד הביטויים שגורם לי לעקצוץ בעור הוא "יציאה מאזור הנוחות", הלקוח מעולם הפסיכולוגיה החיובית. אני יוצאת חוצץ נגדו לא משום שאיני מאמינה בשינויים, בתנועה ובצמיחה
בַּחֲרִיפוּת הַזֹּאת
קיץ תשפ"ב היה שֵייקי מתמיד. הממשלה התפרקה והכנסת יצאה לפגרה. המחירים המשיכו לדהור, ועוד חברות הכריזו על ריקול למוצריהן. "עלות השחר" פתח את אוגוסט ואת
הַשְּׁבִיעִיָּה הַסּוֹדִית
הַקַּיִץ כָּאן זמן קוצים וקִיצִים (סוֹפים). התייבשות והצהבה. מערכת החינוך בהפוגה. החיים בהפסקה, בדחייה או במוד חלקי. וזה עוד לפני שנגענו באוגוסט ובמוּכנוּת לצנן את
הסְלֶשֶרים
פוֹקוּסינג כל פעם כשאני מסיימת ללמוד על עוד גישה טיפולית או רוחנית – נדמה לי שאני יודעת הכול. איזה כיף. עוד מגירה הסתדרה לי בראש,
אֶרֶץ הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת הַבִּלְתִּי מֻגְבָּלוֹת
החודש היה מורכב מעריכה וניקוד של ספר ילדים (פלוס הנחיות למאיירת), עריכת מאמר על תרבות הפנאי של ילדים ביישוב היהודי בארץ ישראל בסוף המאה ה-19,
אֲדָמָה אַדְמָתִי
בַּחֹדֶשׁ הָאַחֲרוֹן רָעֲדָה הָאֲדָמָה תַּחְתַּי פַּעַם, וְאָז עוֹד פַּעַם. את הרעידה הראשונה זימנתי לחיי. עזיבת הבית, ההתמקמות במקום החדש, ובהמשך גלֵי משנה סביב ההסתגלות לכל
לְשֵׁם שִׁנּוּי
צְלִיל מֵיתָר זה נשמע חורק. חבל מסתובב על גלגלת חלודה. צליל שלא שמעתי שנים. הוא התגנב לאוזניי, ובשנייה הציף בי זיכרון ילדות: השכנות שתולות כביסה
דִּבְקוּ בָּרָצוֹן וְלֹא בַּתּוֹצָאָה
לא יהיה זה מוגזם לומר שאת רוב הזמן הפנוי שלי אני מקדישה ללמידה על הנפש, על התודעה ועל תהליכי שינוי שגורמים לְמה שאני עושה ולחיים
כָּל מָה שֶׁלֹּא רָצִית לָדַעַת
זה התחיל מסימנים קטנים שקל לא לשים לב אליהם. פחות חשק לפגוש אנשים. פחות חשק לצחוק, לדבר, לשמוע. האטה כללית מלוּוה בירידה הדרגתית ויומיומית של