הַיָּמִים שֶׁבֵּין הַמְּצָרִים

כָּל מָה שֶׁאַתָּה אוֹמֵר, טוֹב אוֹ רַע, אַתָּה שׁוֹמֵעַ אוֹתוֹ חוֹזֵר בַּחֲזָרָה מִן הָהָר. אִם תַּחֲשֹׁב לְעַצְמְךָ: 'אָמַרְתִּי דְּבָרִים יָפִים וְהָהָר נָתַן לִי תְּשׁוּבָה מְכֹעֶרֶת', אֵין זֶה אֶפְשָׁרִי.

כַּאֲשֶׁר הַזָּמִיר שָׁר בֶּהָרִים, הַאִם הָהָר מַחֲזִיר לוֹ קוֹל צְוָחָה שֶׁל עוֹרֵב אוֹ נְעִירָה שֶׁל חֲמוֹר?

אִם אַתָּה שׁוֹמֵעַ נְעִירָה שֶׁל חֲמוֹר, דַּע בְּוַדָּאוּת שֶׁדִּבַּרְתָּ כְּמוֹ חֲמוֹר.

הָעוֹלָם הַזֶּה הוּא כְּמוֹ הֵד / ג'לאל א-דין רומי

זֶהוּ. הַקַּיִץ כָּאן. סוֹפִית.

טֶמְפֶּרָטוּרוֹת מְטַפְּסוֹת.

מְחִירִים עוֹלִים.

זֵעָה נוֹטֶפֶת.

כְּבִישִׁים זוֹעֲמִים.

פּוֹלִיטִיקָה מִשְׁתּוֹלֶלֶת.

מַטְּחֵי מִלִּים.

אִיּוּמִים בִּטְחוֹנִיִּים.

מֵאַיִן יָבוֹא עֶזְרֵנוּ?

כבר שנים שאני חולמת להעביר את חודשי החום במרומי כפר קטן בשווייץ/ כרתים/ גרמניה. להגיע לבקתה קטנה עם תרמיל מלא ספרים ותשבצי היגיון, מעט בגדים, ופשוט להיות, לבהות, להקשיב לצלילי הטבע ולציוץ הציפורים, לטייל ברגל למעיין הקרוב, לנשום עמוק אוויר קריר טבעי ולא מהונדס. וחוצמזה – כלום!

זְמַן קוֹצִים וקִיצִים (סוֹפִים)

התייבשות והצהבה. החיים בהפסקה, בדחייה או במוד חלקי. וזה עוד לפני שנגענו באוגוסט ובמוּכנוּת לצנן את הגוף והנפש תמורת כל מחיר. זהו גם זמן שינוי עבור אלה שפניהם למקום עבודה חדש או למעֲבר דירה, וגם זמנהּ של תנועת הנופשים התזזיתית הכוללת המְרָאות, נחיתות, ביקורים ונהיגוֹת על נגזרותיהם, תוריהם ועצביהם. וחוצמזה, בקיץ הישראלי הכול על הקצה. השנה יותר מתמיד. אצלי הסוללה מתרוקנת יותר בקלות. נפשי מבקשת צֵל, קרירות ושקט. עד כמה שניתן אני מורידה הילוך ומתכנסת לחשבון נפש ממוזג, מין מאזן אמצע-שנתי.

אֶמְפַּתְיָה ["היכולת להבין ולהזדהות עם רגשותיו של אדם אחר; לחוש את מה שמרגיש אדם אחר ולהיכנס לעורו"].

שואלת מה הספקתי ומה עדיין לא, איך אני עם התוצאות הנוכחיות, מה בא לי שיקרה בהמשך. קצת זום אין, קצת זום אאוט. מרגישה את הלב מלא בשמחה על החדש, מתחילה לטוות את ההמשך. יש הבטחה ענקית באוויר, יש ציפייה, ויש גם אי-ודאות. ויש עוד חידוש מרגש: גברת ביקורת ומר שיפוטיהו, הזוג שלא מחמיץ אף מסיבה בעיר, מורחק מהמגרש! שומרת הסף החדשה והאסרטיבית שלי, מאדאם אמפתיה, רוכנת אליהם ולוחשת להם בעדינות באוזן "כרגע אין לכם מה לחפש כאן". והם פשוט מתקפלים והולכים. וזה הבדל עצום וכיף גדול.

כְּשֶׁהַדֶּלֶת

נִפְתַּחַת

מִבִּפְנִים

שׁוּם כּוֹחַ

לֹא יָכוֹל

לִסְגֹּר אוֹתָהּ

מִבַּחוּץ

אוריאל בלמס

אֶרֶץ לְעוֹלָם לֹא

מי מאיתנו לא מכיר שיחות הלופ המבאסות שנפתחות ב"אתה אף פעם לא נוגע בכיור", "את בחיים לא שואלת אותי מה שלומי כשאני נכנס מהעבודה", "לא יכולת לסדר קצת את הסלון לפני שאני מגיע?" "למה החדר שלך נראה ככה?" "עדיין לא הוצאת את הכלבה?!", "חיפשתי אותך כל הבוקר, ואת כרגיל לא עונה" ועוד רבים. אלה משפטים שפותחים דיאלוג נשכני, מבאס, מייאש ובעיקר כזה שלא מוביל לכלום.

הכירו מודל פרקטי ופשוט שיכול לחלץ גם מלופים של שנים. הוא כולל שני שלבי הכנה וארבעה משפטי טיעון.

הכנה 1: לחשוב בינך לבינך איזה צורך שלך לא נענה באותו מצב.

הכנה 2: לחכות לזמן רגוע (לעולם לא ברגע הכעס!), ולשאול את הצד השני אם מתאים לו/ה לנהל עכשיו שיחה על הדבר שמפריע לך. אם התשובה שלילית – דוחים + קובעים מתי כן.  

כשמגיע זמן השיחה המסוכם, ההתכוונות היא להציג את הטענה בארבעה שלבים:

תצפית: כשאני מגיע.ה מהעבודה ורואה כיור מלא כלים (תארו את העובדות כפי שהן. נטו)

רגש: עולה בי כעס/ אני נפגע.ת/ אני מרגיש.ה שלא רואים אותי

צורך: כי בעצם כשאני נכנס.ת הביתה כל מה שבא לי זה להשתרע על הספה

בקשה-שאלה (ולא דרישה-תביעה): את.ה יכול.ה להבין את זה?

מכאן אפשר לקיים שיחה שמאפשרת לשני הצדדים להביע את עצמם. בפעמים הראשונות זה עלול להישמע מוזר או טכני, אבל אחרי שמתאמנים קצת זה עובד. חשוב: אין לדלג על ההכנה ועל אחד מהשלבים. והיי, אם לא תנסו – לא תדעו.[1]

יאללה, שיהיה קריר ואמפתי!

נשתמע בחגים!

[1] המקור: תוכנית המצפן לתקשורת מקָרֶבֶת.