חנוכה מעֵבר לפינה. הרבה מאוד חושך לגרש.
כבר בגן הייתי מאוהבת ברקיעות הרגליים של כל הילדים ביחד. הרעשה של אור: בְּיָדֵינוּ אוֹר וָאֵשׁ! כָּל אֶחָד הוּא אוֹר קָטָן, וְכֻלָּנוּ אוֹר אֵיתָן. וביחד עושים תנועת גירוש דרמטית עם היד, וממשיכים לשיר חזק: סוּרָה חֹשֶךְ! הָלְאָה שְׁחוֹר! סוּרָה מִפְּנֵי הָאוֹר!
חושך ואור בהורדת ידיים ארוכה ומתישה. אלוהים שבשמיים, אֱלוהֵי המַכַּבים, אנחנו זקוקים לניסים! עכשיו. אתמול. נֵס אחד גדול ועצום או הרבה ניסים קטנים. מה שתחליט.
בְּכִסְלֵו נַרְקִיס הוֹפִיעַ
לוח השנה מתקדם. כִּסלֵו כבר כאן והחורף גם. שום דבר לא כרגיל. אין פריבילגיה להתענג על כוס תה ועוגיות קינמון ולהסתכל על טִיפְּ-טִיפּוֹת הַגֶּשֶׁם מהחלון. הגשמים הם עוד מקום לדאגה. כל כך הרבה קטנות וקטנים לא מוּגַנים מהקור, מהרוע. עדיין לא יכולים לחבק את הדובי ולהתכרבל במיטה החמה. ומה עם הנשים והגברים הצעירים והיותר מבוגרים? עשרות פנים ושמות לדאוג להם.
ניגשת לקחת עט וחוזרת בלי. הולכת שוב. הפעם עושה משהו בדרך, ועדיין חוזרת בלי העט. כבר דמנציה? ממלמלת לעצמי בדאגה. בפעם השלישית זה מצליח.
השיחות עם עצמי מובילות למבוי סתום ולהבנה שמתנסחת כל פעם במילים אחרות: אין לי שליטה על כלום. הדברים גדולים ממני. מאיתנו. כן מצליחה לקחת פה ושם נשימות ונשיפות מוּדעוֹת. זה מפעיל את מערכת העצבים הפָּארָאסימפָּתֶטית (המרגיעה) ועוזר לחזור לאיזון.
אחת לְ- הבן שלי שולח בווטסאפ המשפחתי תמונות. החבר'ה מחייכים ויפים. שבע שנים אחרי הסדיר, ולדתיים בצוות שלו יש כבר ילדים. טוב להם ביחד, הם כמו אחים, אני מעודדת את עצמי. בהודעות אליי הוא מתגלה כְּמִבזקן. משחרר שתי מילים כל פעם: דונט וורי. הכול בסדר. אני בטוח. אחר כך הוא נעלם ולא מגיב כמה ימים. אני לא מאמינה לאף אחד עכשיו. גם לו לא.
הִשְׁתַּבֵּשׁ בִּלְשׁוֹנוֹ
המיתרים מתוחים. זה שפורט על אורך הרוח, זה שפורט על הדקות והשעות, זה שפורט על האופסימיזם, זה שפורט על הכאב והעצב. כולם מודדים את הזמן, כל אחד עם השעון או הסטופר שלו. יש שעון מדיני, יש שעון של האמריקאים, שעון של האו"ם, שעון מבצעי… בַּסוף השעון מקולקל. גילינו ש"לזַכּוֹת" זה לא רק להחזיר-לתת כסף או לנקות מאשמה. ומעל כולם צמד האוֹפֶל "הותר לפרסום".
מנסָה לראות רחוק יותר, אולי קצת יותר מגבוה. הולכת לים, צועדת לאורך החוף. הגלים והאופק סוג של הבטחה.
תְּפִלָּה
חִזרו בבקשה הביתה.
אתןם שבּעֲבי האדמה, אתןם שבלחימה, אתןם ששומרים.
נחבק ונמעך אלינו הכי חזק (ועוד קצת)
נפרע שיער מאובק
נחבּוֹש
נלַטֵף
נקשיב
ננַחֵם
נִפְעם ביחד חיים.
יְבָרֶכְכֶם ה' וְיִשְׁמָרְכֶם, יָאֵר ה' פָּנָיו אֶלֵיכֶם וִיחֻנְּכֶם, יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֶלֵיכֶם וְיַשֵּׂם לָכֶם שָׁלוֹם.