ביום חמישי בבוקר אני קמה חצי חולה. כאבים בשרירים ובעצמות, גרון כואב, עיניים שורפות. אני מחליטה להישאר במיטה עם ספר טוב והרבה תה. פעם בשעה אני שואלת את עצמי אם לבטל את הדייט שקבעתי בתחילת השבוע לאותו ערב, והתשובה לא מגיעה. יוּסטוֹן וִוי הֶב אֶ פְּרוֹבּלֶם. אני מנמנמת, מתכרבלת, קוראת, שוב מנמנמת. מרגישה שאני בסטייג' הכי גבוה של מצב שבלול. מכונסת בתוך עצמי, מוגנת בשמיכה ובתנור. בטוח וחמים כאן, ושום דבר לא יכול לקרות לי. העניין הוא שזאת בדיוק גם הבעיה: שום דבר לא יכול לקרות כאן. מפה לשם כבר אחה"צ. מתקרבת השעה שאם לא אודיע לָעֶלֶם שמבטלים, הוא יֵצֵא לדרך (די מרחוק), ויהיה מאוד לא נעים. קַבְּלי החלטה, אני דוחקת בעצמי, וסופסוף החוכמה הפנימית נעורה לחיים ומגיבה: את מרגישה חולה כי קשה לך ולא בא לך ללכת לדייט. נכון, אני חושבת, איך לא חשבתי על זה שהמרווחים בין דייט לדייט הלכו והתארכו לאחרונה. אני מבינה שאם אני דוחה – כנראה שהפגישה הזאת לא תתקיים בכלל, ויש מצב שגם אחרות לא. תכל'ס נוצר כאן מצב של ניגוד עניינים פנימי: רצון גדול מול אי-רצון (גדול יותר?) לפעול להגשמתו. פסקת התגברות.
טוב. לא מבטלת. אט אט אני פורקת את גופי הדואב מהמיטה, מתקלחת, מתלבשת. משתדלת לאכול משהו קטן, לא אכלתי כלום מהבוקר. בראי משתקפת אליי דמות של מישהי שכבר יכולה להיראות בציבור, אבל הבפנוכו… לא משהו. אני נזכרת במדיטציית אהבה עצמית שתמיד עושה לי טוב, ומתמסרת אליה בכל מאודי. זה עוזר ואני מרגישה הרבה יותר בהירה. אחר כך כמה דקות של נשימות עמוקות שמכניסות לפעולה את מערכת העצבים הפאראסימפָתֶטית (המרגיעה), ואני כבר מרגישה כמו פרסומת לרֶסקיוּ. בשנייה האחרונה אני תוחבת לתיק דף מסוים שעליו עוד ידובר ויוצאת. עשר דקות אחר כך, כשאני והבחור נפגשים בכניסה לבית הקפה, אין סיכוי שהוא או מישהו בעולם ינחש איזה מסע אלונקות עברתי בשעתיים האחרונות כדי לעבור ממצב שבלול מתקדם למצב ג'רפה מחויכת, סקרנית ופתוחה לזולת כמתחייב. זה לפחות מה שאני מספרת לעצמי.
סטָרט אַפְּ נֵיישֶן
הדייט מתחיל נחמד. יש לזה אינדיקציות. אני לא מסתכלת בשעון, כמעט לא עוקבת אחר תנועת המלצרים, ובעיקר ולא נועצת מבט בין גבותיו של המדַבֵּר רק כדי להיראות מקשיבה (כדי שלא יתגלה שלמעשה אני מרחפת ומייחלת שייגמר). מתוך כך אני מעוּדדת לשלוף מהכובע את השפן הקטן שהכינותי מראש. תראה, אני לוקחת אוויר ומשתפת אותו מעט נבוכה. די משעמם לי בדייטים, וזה מאוד קשה. לפני כמה ימים, אני מספרת לו, הייתה לי הארה קטנה וניסחתי כמה שאלות עוקפות מחסומי דייט ראשון. הוא מבליח אליי מבט, אין לי מושג מה עובר אצלו בראש. שנינו נענה עליהן כמובן, אני מחזקת. מוכן? קדימה, הוא מחייך משועשע, בואי נשמע אותך. השאלות שהכינותי מראש מסתברות ככאלה שדורשות משנינו מחשבה ולא מעט אהה… וגמגומיישן, אבל בשורה התחתונה השיחה נהיית סוּפֶּר-אותנטית ומשביחה מרגע לרגע. זה מצליח מעל ומעֵבר. במקום התסקירים המשמימים על אֶקסיות, על מריבות ומדון ועל מערכות היחסים עם הילדים, אנחנו כבר דוהרים לחומרי נפש מעניינים פי כמה, ומוצאים את עצמנו בדייט למתקדמים! אחרי שעה וחצי אנחנו הופכים משני זרים מושלמים לאישה ואיש לא מושלמים ולא צעירים במיוחד, שמשתפים בזיכרונות וברגעים מרגשים, מבישים ועצובים, ואפילו מנסחים בכנות מה חשוב להם בְּקשר. והנה הנה גם קורה הנס: לא משעמם לי! אני גאה בטירוף. זה לגמרי עשה את העבודה, והמבין יבין.
אז אם דייטים הם חלק מחייך, ובא לך לשדרג עם שאלות הסטָרט אַפְּ שלי – כל מה שצריך זה לשלוח אליי מייל ולבקש. האהבה תנצח הכול.