הָעֵמֶק

ביום שלישי, כמה שעות לפני כניסת החג השני, נסענו להסניף טבע. מזג האוויר היה נפלא. חמים וקריר במידה, אפרורי ושִמשי במידה, איזון עדין ונדיר במקומותינו. מיד בירידה מהאוטו, סמוך לשביל צמוד לקיבוץ הסוללים (סינגל), התמלא האף בניחוחות מופלאים, ותוך דקות מצאנו את עצמנו מוקפים בשִפעַת פריחות בר חינניות מאין כמותן. פִּשתה ורדרדה (חֶלקה בפריחה מלאה וחֶלקה בניצנים כל כך עדינים שבא לצייר), תלתן אדום, גזר בר (אחיגזר), ברקן סורי בהדר סגוליותו, חרצית לבנה, דרדר כחול, לוטם שעיר. מה עוד נבקש. רק להַלֵּך בנינוחות, לנשום את הריחות ולראות את המראות. להניח לנשמה להתמלא בַּבְּריאוּת הטבעית הפרושׂה לפניה. בלי הסברים, בלי טיעונים, בלי הצטדקויות. פשוט להיות.

"איזה עמק? אינני רוצה להעליב איש, אבל כשאומרים 'העמק' בהא הידיעה, הכוונה לעמק שלי, לעמק יזרעאל."

אַבָּא עוֹשֶׂה בּוּשׁוֹת

בחזרה בבית פותחים את הדלת, והניחוחות מהתנור נושאים הבטחה שעוד רגע נתענג על ארוחת חג טעימה. ברקע הרדיו בווליום נמוך, ותוך כדי מזיגת המרק אני שומעת בחצי אוזן "הלך לעולמו"… "היה"… "נחשב" ורצה להגביר. הידיעה על מותו של מאיר שלֵו תופסת אותי כל כך לא מוכנה, ולוקח לה זמן לחלחל. אני עדיין תחת השפעה, מבוסמת מקסמֵי גינת הבר של הטבע. הריאות שמלאו עד גדותיהן מסרבות לחזור לנפח הרגיל מהר כל כך. גם באמצע ניסן עצוב למות. מרגישה שאיבדתי חבר קרוב, ומבינה מדוע הגדת החירות המופלאה שהופקה השנה נותרה מיותמת ממשפטיו החדים כתער, שמחזקים ומפקסים את המחשבה והרגש, לפחות את שלי ובטח עכשיו. הביקורת הנוקבת שלא חסך משומעיו על הארץ הסבוכה הזאת ועל אדמת המריבה שעליה אנו חיים ונלחמים, היא רק עדוּת לאהבתו העצומה, היסודית והבלתי מתפשרת אליה. בהתקרב ימי הזיכרון והעצמאות, ימי "הבעד והבנגד", יותר ממנחם לזכור אותה:

"בכל פעם שאני נוסע לחו"ל מגיע השלב – אחרי יומיים וחצי בערך – שבו אני נתקף געגועים ארצה. מה מעורר בי את הגעגועים האלה? ובכן, עליי להודות שאני מסתדר לא רע גם בלי מאפיינים ישראליים חשובים כמו גבינת קוטג', מהדורות חדשות, עקיפה על השוליים, שקדי מרק, צ'פחות וקפה בוץ, ובמאמץ מסוים אני אף מצליח להתגבר גם על הריחוק מקבר יוסף, מקבר אמו ומקבר אביו, סבו וסבתו. אני מתגעגע לכמה בני אדם אהובים, לבֵיתי, לצמחי הבר שלי, לשפה העברית ולכמה נופים."

בימים הבאים אני נפרדת ממנו כל יום קצת. עוקבת אחרי כל כתבה וריאיון שנשלפים מהארכיונים, וביום שישי צופה בטלוויזיה בטקס קבורתו בנהלל. זוהר בתו מספרת על "אַבָּא עוֹשֶׂה בּוּשׁוֹת", קובץ משותף שפתח ובאמצעותו ניהל גם את המערכה האחרונה בחייו – כמו את הסיפורים והדמויות שהמציא – בענווה, בפיכחון, בהומור, ברגישות ובתפיסה עמוקה כל כך של אהבות, כאבים ומאוויֵי נפש. לא רק גיבורותיו וגיבוריו, לא רק הטרקטור של הדוד אהרון ולא רק בעלי החיים זוכים לתיאורים אנושיים חמים ומלאי אהבה, אלא גם הרמשים, העצים והצמחים שבגינה, שלא לדבר על הפיוט למריצה:

"אני חושב שכל אדם, לא רק גננים וחקלאים ובנאים, צריך שתהיה לו בבית מריצה. בשינויי מבנה קטנים אפשר להביא בה את הסירים והכלים מהשולחן אל הכיור, את ערמות הספרים שליד המיטה בחזרה אל המדפים, כביסה מהמכונה אל החבלים, את בן או בת הזוג שנרדמו מול הטלוויזיה לחדר השינה, שם מרימים את הידיות ושופכים אותו או אותה אל המיטה."

מִשכהּ הצפוי והקצר למדי של מחלתו הספיק לו. הוא "סידר מגֵרות" ונפטר מהתחלות כתיבה שתכנן להמשיך, נהנה מנוכחות הקרובות והיקרים לו שהקיפו אותו, והכתיב למשפחה כיצד יתנהל הטקס שאת המילים האחרונות בו קראה בהתרגשות כרמית גיא, ואיך לא – הן עוסקות בפרידה מיצור כל כך לא מושלם וכל כך אנושי בעת ובעונה אחת. קרמר החתול.

כבר מתגעגעת.

הציטוטים מגינת בר, מאיר שלו, עם עובד 2017

שמות הפרחים בקטע הראשון באדיבות אסף פלד