גלית יקרה,

חלקים מסיפור חיי סופרו לאורך השנים, קצת לילדים, קצת לנכדים וקצת לנינים. היה לי חלום להעלות את הסיפור על הכתב, אבל בכל פעם שסיפרתי משהו כאילו נפצעתי מחדש.

החוויה מולך הייתה שונה. לאט לאט הרגשתי כיצד את נכנסת לעולמי, חווה איתי מחדש את חוויותיי, את ילדותי, את בגרותי ואת השנים שאחריהן.

כל פגישה הייתה חוויה עוצמתית, ומהר מאוד מצאתי את עצמי ממתינה לפגישה ולחוויה הבאה איתך. הרגשתי כיצד את שם, כל כולך, חיה וחוזרת איתי לרגעים ההם. הרוגע והשלווה שלך גרמו לי להרגיש משוחררת וחופשייה, כאילו אני יושבת עם חברת ילדות טובה. אני מרגישה שעל אף פער הגילאים ״הקטן״ בינינו הפכנו לסוג של חברות החולקות רגעים קשים או קלים יותר, רגעים של צחוק ודמע.

גלית, הצלחתי להגשים את החלום. ביחד הצלחנו לכתוב את סיפור חיי, זה שכבר סופר אך מעולם לא נכתב. בזכות הספר אני יודעת שהמורשת שלי נשארת בעולם, חיה וקיימת בדמותו.

אני רוצה להודות לך על היכולת הנדירה שלך לקחת רצף של מילים, לא תמיד מסודרות, ולהעלות אותן על הכתב כך שהקורא יבין, יחווה ואולי אף יזדהה עם מה שקרה.

היום, כשהסיפור שלי כתוב, יש בי סוג של גאווה. אינני מתביישת בעבָרי ובמורשתי. את שקרה אין להשיב, אך את שיקראו אין לשכוח.
שוב מודה לך גלית על כל הרגעים ביחד. 

באהבה רבה, גולדה, ״הילדה במעיל האדום״