הנַקָּר
שנים הוא דפק לי בראש: "זה קרוב מאוד, אבל עוד לא!" "תמשיכי לחפש!" "את מפחדת!" "תתקדמי!" "אל תוותרי!" "הנשמה שלך יודעת לאן, אבל את לא זזה!" התרגלתי אליו ולמדתי לחיות איתו. נשמר בינינו סטטוס קוו: הוא ימשיך לנקֵר, ואני אמשיך בשלי. עד שכבר לא. ברגע מסוים נשטפתי בנחשול גבוה ורב עוצמה, ומהר היה ברור שאין מחסום שיכול לעצור אותו. נסחפתי. ניסיתי לצוף ולהיאחז, בלעתי מים, נחנקתי, לעלעתי ובסוף – – – נכנעתי.
בּוּגי ווֹנְדֶר לֶנד?
הכול היה שם. מים וצֵל באר, פריחות מרהיבות, הרים גבוהים ומדרונות חלקלקים, ציפורים שמגביהות עוף וכאלה שנוחתות, רוחות, זריחות ושקיעות, צוהֵב מול ירקרקות, קיץ, סתיו, חורף ואביב. מסע מרתק, ממלא, מיוחד, מרעיד, מרגש. מסע בין כוכבים. נעתי בין שמחה והתלהבות של ילדה שיוצאת לטיול שחיכתה לו שנים, לבין רגעי חרדה וספקנות בסגנון "מה נראֶה לך שאת עושה", ו"מאיפה ההמצאות האלה עכשיו". זה היה מאי 2023 שלי.
דּוּ-תְּנוּעָה
נראה שגל הצונמי המתואר למעלה היה תוצאה של התנגשות חזיתית בין שתי תנועות הפוכות בתוכי. האחת, רצון הולך ומתגבר לעזוב את העֶמדה המוגנת שמאחורי מסך המחשב (אחרי 30 שנה), ולצאת החוצה אל מרחב אנושי ופועם; והשנייה, המנוגדת – חרדה שורשית ומבעיתה להיראות, להישמע, להתנהל מול קבוצת אנשים כבעלת מומחיות ולהנחיל להם ממה שאני יודעת.
אוֹצֶרֶת
נתתי שם לפיילוט – סדנה מעשית לכתיבת חוויות חיים – כל אחד יכול – תיאמתי מועד התחלה, קבעתי את מספר המפגשים, וישבתי לנסח ולהנגיש את כל מה שנצבר בי בעבודה אחד על אחד ובעריכת טקסטים מכל ז'אנר ומין. זה היה כייפי ומהנה. לנגד עיניי התהוותה מצגת שאצרה כלי עזר מנטליים וטכניים יהלומיים, שאת כולם חוויתי וניסיתי על בשרי. וכך, ממפגש למפגש, בניתי את התוכן במשך חמישה שבועות עד שהסתיים המחזור הראשון שהיה אינטימי ומתוק מדבש, ואִפשֵר לי לראות מקרוב את התהליך שעוברים המשתתפים מרגע היציאה לדרך ועד הסיום.
קָדִימָה וָהָלְאָה
למחזור השני הגיעו מעל עשרים משתתפים. אם בקודמו הייתי צמודה למצגת ולמה שהכנתי, לאט לאט נפתחו עוד ועוד עלי כותרת, ובשיעור שפתח את הסדנה השנייה הפריחה הייתה מלאה. הופתעתי מעצמי משלבת בין אמירות קומיות וחיקויים, לימוד, הקשבה, עידוד, חיזוקים ומה לא. איך בדיוק זה קורה לי, שעד לא מזמן רק הצליל של המילה "קבוצה" נשמע לי כמו קפיצה לתהום.
תוך כדי אני לומדת המון. אנשים כמהים לספר ולשתף רגשות, כאבים וסיפורים, והשיתוף בקבוצה עוצמתי ומקָרֵב מאין כמותו. חלק מחוויות הילדות נשארו מאופסנות במגרות הזיכרון והרגש בלי להתבגר, וכאשר מספרים וכותבים אותן ממרחק הזמן מתרחשים ניסים ונפלאות. הן מקבלות משמעות מחדש, ויש תחושת פיוס והשלמה והרבה שקט.
אני מבינה שמכל מחזור יישארו בי לתמיד כמה סיפורים שאמשיך להעביר הלאה (כמובן בלי שמות ופרטים מזהים), והם יקבלו חיים שוב ושוב ושוב. הפורמט של קבוצת אנשים לא גדולה מדי, שמקשיבים, משתפים, לומדים, מתרגשים, דומעים, שהופכים מזרים גמורים למכּרים חמים, שיוצאים אחרי שעה וחצי כמו אחרי מסז' טוב לנפש – חלומי.
בימים האחרונים שמתי לב שהנקר עזב אותי והלך להעיר מישהו אחר.
קיץ נעים ושקט!