זה התחיל מסימנים קטנים שקל לא לשים לב אליהם. פחות חשק לפגוש אנשים. פחות חשק לצחוק, לדבר, לשמוע. האטה כללית מלוּוה בירידה הדרגתית ויומיומית של הווליומים הפנימיים: ווליום המרץ, ווליום החשק, ווליום ההתלהבות. לצד ההשְקטה-הדממה שהשתלטה על יותר ויותר אזורים במרחבי הנפש, הווליום של "החוץ" הלך ועלה. הצלילים הרגילים של היומיום הרעישו יותר באוזניים. התוצאה הייתה צרימה, קקפוניה. תזמורת בלי מנצח.
בהתחלה לא הבנתי. מאיפה לי.
זֶה לא קוֹרֶה
בבית היו בן זוג ושלושה מתוקים בגילאי 12, 10 ו- 5, והחופש הגדול היה בפתח עם כל מה שצריך לתפקד, לטפל, לבשל, לעבוד. התעלמתי מהסימנים, ואז הם עלו עוד שלב. כל בוקר נהיה יציאת מצרים. הפעולות הטריוויאליות של להתעורר, לצאת מהמיטה, להניע את היום, לתקתק אוכל, לשלֵח את הילדים… רציתי רק להסתובב לצד השני ולהירדם. להרחיק ממני את אור היום על כל מטלותיו, דרישותיו ורעשיו.
גם בהמשך היום פעולות שגרתיות שבדרך כלל עשיתי בהליכה (לבשל אורז, לכבס…) נהיו מאתגרות. חשבתי עליהן, תכננתי אותן, אבל לבצע… אוהו זה כבר היה אופרה אחרת. הראש והגוף לא היו בתקשורת. אני זוכרת את עצמי מסתכלת על הסלון הלא גדול אחרי שהילדים הלכו לישון. משדלת את עצמי, "קומי סדרי, חמש דקות ואת עושה את זה". וזה לא קורה.
הרכֶּבֶת שלא נוסעת
התחלתי לדחות דברים לעוד כמה דקות, לעוד מעט, לעוד שעה, ליותר מאוחר, למחר…
עוד ועוד משימות דחויות נוספו לרכבת ה"אחר כך", שמצד אחד הלכה והתארכה עם מספר קרונות בלתי נגמר ומצד שני נשארה בתחנה. לא יוצאת לדרך. לא נוסעת. הקטר לא שם.
ואם כל זה לא מספיק ח – -, די מהר נכנסו לתמונה, דווקא הם בפול טורבו, קולות הביקורת והאשמה העצמית. מה עכשיו, מה פתאום, למה אני לא עושה את… למה עדיין לא… למה אני כבדה כל כך… התחשבנות חסרת חמלה שאין בה שום אֵל, וגם אם יש הוא רחוק מלהיות מלא רחמים.
גוש חוסם
עד שעות הצהריים המאוחרים יושב לי בגרון מין גוש חוסם. אין לי תחושת צמא ורעב. ריחות של אוכל עושים לי בחילה, ואני מתחילה להיחלש פיזית ולרדת במשקל.
שעון חדש מתקתק לי בגוף, ואין לי ברירה אלא להתחיל ללמוד אותו. אני שמה לב שכל יום לקראת השקיעה יש הקלה, רווחה. רק אז אני מצליחה לאכול קצת, לחייך קצת, להירגע קצת. עם ירידת המתח יורדת עליי עייפות עצומה שלא באמת קשורה למאמץ פיזי גדול שעשיתי, ואני צונחת לשינה עמוקה בשעות המוקדמות של הערב.
ניתן האות
בתוך כל זה ההליכה לעבודה הופכת תיק. אני אחרי תשעה חודשים של עבודה במקום שהכי לא מתאים לי עם בוסית שעוד יותר לא.
ניסיתי, השתדלתי, סיפרתי לעצמי סיפורים, אבל משהו בפנים הלך והתפרק. כל כך רציתי לא לאכזב את עצמי, את בן הזוג, את הילדים, אותה… אז המשכתי בכוח. ואז הגיע הרגע.
אני זוכרת את עצמי יושבת על הרצפה לפנות ערב, נשענת על הקיר, מודיעה לה שלא אגיע יותר. מהיום למחר. וכמו שניתקתי את השיחה, ניתן האות להתפרקות שהתבקשה כבר לא מעט זמן. לא ליד, לא בכאילו, לא בַּקטנה.
יוחנן המטביל
הילדים בשלהם, ואני לא ממש איתם. הקיץ לא מקל עליי. יש לי עקצוצים בגוף, העור רותח, ורק טבילה במים מרגיעה אותי. יוחנן המטביל פראייר לידי כמה שנטבלתי. אחרי שבועיים בערך הגעתי לנטע הנהדרת, שקלטה מיד מה קורה וציידה אותי בכדורים ובשיחות.
אימא שלי עזרה בבישולים. במבטים שלה ניכרו דאגה וגם הבנה למה שעובר עליי, אבל המילה דיכאון לא נאמרה. בבית שגדלתי בו הדיכאון היה כמו דנידין. רואה ואינו נראה. שומו שמים. שלא יֵדעו, שלא ידברו. אז המשכנו את המסורת.
עברו כמה חודשים טובים עד שהתחלתי לטפס מתחתית הבור בצעדים קטנים ולא מעט חְליקות עד שהתייצבתי.
פשוט להיות שם
במבט לאחור אני חושבת שהבושה וההסתרה העמיסו עליי שכבה נוספת ודי עבה של קושי. הן בטח לא עזרו לבן זוגי שנדרש להחזיק את המצב השברירי, ולהיות שם עבורי ועבור הילדים כמעט לבד.
לא הצטרכתי הרבה. הזדקקתי בעיקר להכלה, לסבלנות, לאהבה בלי תנאים, לדעת שהמשפחה והחברים איתי. רציתי שיהיו לידי בלי להגיד כלום או רק קצת וזהו. לא חשבתי שאני יכולה לבקש את זה, לא היה בי את הכוח לפרוץ את מחסום ההודאה באשמה.
הנפש לוקחת פּוּס
חושבת שאם נפל בחלקי לחוות דיכאון, ייתכן שיחד איתו קיבלתי תפקיד: להוציא אותו מהארון, לתת לו מקום. הייתי רוצה שהמילים האלה יעוררו אצלכם רצון וכוונה לשבור את קשר השתיקה וההסתרה, ולהציע במקומו – לעצמכם או לקרובים לכם – נוכחות פשוטה של חום ואהבה בתקופות שהנפש לוקחת פּוּס.
הדיכאון לא נגמר ונעלם מהחיים. הוא בן לוויה כמו הגלים הקטנים שמלחכים את כפות הרגליים כשעומדים על שפת הים, שנייה לפני שנכנסים פנימה.
אורב בתקופות מאתגרות, בזמני שינוי, לקראת התחלות של דברים חדשים שמעוררים חששות. למדתי לשים לב לאיתותים הקטנים, להקשיב לו, ולדעת לְמה הוא זקוק כדי לאפשר לי להתקדם ולהיות שם בשבילי.