תִּיק תִּקְשֹׁרֶת אוֹ תִּקְשֹׁרֶת זֶה תִּיק

NVC (NonViolent Communication) או Compassionate Communication 

רגע לפני יום הולדתי בשלהי נובמבר, יצאתי לסופשבוע אינטנסיבי בגבעת חביבה – אקורד הפתיחה במסלול לימודים של תקשורת מקָרֶבֶת. את יסודותיה כּוֹנֵן ד"ר מרשל רוזנברג, פסיכולוג יהודי אמריקאי, שהאמין באמת ובתמים ששורש כל המצוקות בעולם – החל מיחסינו עם עצמנו, דרך יחסים בינאישיים וחברתיים וכלה בסוגיות לאומיות וגלובליות – הוא תקשורת לקויה. רוזנברג עבד בתחומי החינוך (הורים-ילדים, הוראה), בריאות הנפש, המשפט ועוד, ועם חזון של פתרון קונפליקטים בדרכי שלום ביקר גם בישראל מספר פעמים. בארץ המשיכה את דרכו ארנינה קשתן, ובעשרים השנים האחרונות היא מלמדת את הגישה בתוספת יֶדע והבנות משלה.

זֶה (רַק) נִשְׁמָע פָּשׁוּט1

אם לפשט, תקשורת לקויה קורית משתי סיבות עיקריות: האחת, הקושי לבטא בצורה ברורה ופשוטה את הצרכים שלנו בשל דפוסים עתיקים שגדלנו לתוכם ואיתם ומנהלים אותנו; והשנייה, הקושי להקשיב הקשבה עמוקה לאלה שמולנו, ילדינו, הורינו, בנות ובני זוגנו, חברים, קולגות – ולהבין את הצרכים העמוקים שלהם (אלה שמתחת לצרחות).

עבורי כעורכת, ששנים בוררת כל מילה ופסיק, מודדת טמפרטורה של מילים, מרגישה בגוף מילים שפותחות את הלב וכאלו שסוגרות והודפות – החיבור בין תקשורת מקָרֶבֶת לעולם המילים הוא מופלא. זה מרגיש כמו בינגו. מרשל תפר את זה בדיוק בשבילי. התוכנית היא להפוך ל-Coach Terapy ולמנחת קבוצות בשיטה, אבל עוד חזון למועד. Wish me luck.

זֶה (רַק) נִשְׁמָע פָּשׁוּט2

מדובר בלימודי עומק שמערערים על דפוסי המחשבה וההתנהגות שלנו, ומציבים שאלות ביחס לכל דבר שאנחנו אומרים ושומעים. החתירה היא לקלֵף עוד ועוד שכבות מסוג "כך נכון", "כך צריך", "כך ראוי להיות" שספגנו מגיל אפס, כמובן לא בשֵם הערעור אלא בשֵם הכמיהה לחזור למהות האמיתית שלנו, לחיות ולפעול בעולם עם ביטוי מלא ובריא של מי שאנחנו בשלל צבעינו והדרנו. אם זה נשמע לך אוטופי, ברור לגמרי למה.

קוֹל קוֹרֵא

התלבטתי לא מעט לגבי הלימודים. ארוכים כאורך הגלות, המון שעות, המון סופי שבוע, המון זומים. תחושת החירות של הקַשָּׁתִית שאני מיד הרגישה במלכוד, ויד ביד איתה גברה קקפוניית הקולות שניסרו מבפנים: "נו, מה יהיה איתך… שוב לומדת, שוב לא שקטה, מה עכשיו" ועוד ממשפחת תֵּן בראש כפי יכולתך. "רק עברתְ דירה", אמרה לי בִּתי, "זה לא מספיק שינוי?" ואחי אמר, "למדתְ בשנים האחרונות כל כך הרבה…".

נרשמתי.

אֵיךְ אֶפְשָׁר בְּלִי אִמָּאלֶ'ה

ואז חוויתי כמה שבועות של כאבי גב, חוסר ריכוז ועייפות. התקיפה העצמית והקולות החוסמים המשיכו בכל כוחם, אלא שהפעם השתדלתי לתת להם מקום בלי להדוף או להימלט. הבנתי שהם רוצים "להגן" עליי מול האיום של משהו חדש שלתחושתי ישנה את חיי. ואני הרי כל כך כמהה לשינוי כזה וכל כך מפחדת ממנו. גם-גם סטייל.

לִפְעָמִים זֶה רַק עִנְיָן שֶׁל עוֹד מִלָּה

בשבוע שעבר נכנסה לירקנייה השכונתית הקטנה אישה קטנה ודי מבוגרת. לקחה שני דברים והגיעה לשלם. ליד הקופה נח ארגז של ארטישוקים, והיא שאלה מה המחיר. כששמעה את תשובת הירקן מלמלה בשקט "יקר". והוא, כאילו מישהו הדליק בו פתיל, פניו האדימו, ובטון רושף אמר לה, "אם את מוצאת מקום אחד עם מחיר יותר נמוך…" ועוד משפטים דומים. האישה לא הבינה איך נקלעה למתקפה שכזו. היא לא ענתה, אבל נראה היה שהגוף הקטן ממילא שלה מתכווץ עוד יותר, ושרק ייקח ממנה את המטבעות וזה ייגמר. שילמה והלכה.

מיד כשיצאה התחלנו את החשבון שלי. הירקן עדיין היה נסער, ואמר כמה שזה מעצבן אותו שהעזה לומר "יקר" על מחיר כזה. הסתכלתי עליו ואמרתי לו בשקט, "היא התכוונה שיקר לה". בהתחלה לא הבין, אז חזרתי שוב, "היא התכוונה שיקר לה". בשנייה אחת משהו בהבעת פניו נרגע, והוא השתתק וסיים את החשבון בלי לומר מילה. "חכי שנייה", אמר לי כשסיימנו, וביקש מהעובד להביא לי חבילת נענע במתנה 🙂