אֲדָמָה אַדְמָתִי

בַּחֹדֶשׁ הָאַחֲרוֹן רָעֲדָה הָאֲדָמָה תַּחְתַּי פַּעַם, וְאָז עוֹד פַּעַם.

את הרעידה הראשונה זימנתי לחיי. עזיבת הבית, ההתמקמות במקום החדש, ובהמשך גלֵי משנה סביב ההסתגלות לכל הסובב אותי. הופתעתי. הרי תכננתי, חשבתי, ביצעתי, וידעתי בדיוק על איזה קרקע עתידות לדרוך רגליי. ועדיין, היא לא ממש מוכרת, ולא תמיד קל לבלוע ולהסכין עם כל החדש.

אני מגלה מחדש ובמלוא העוצמה את הרגישוּת שלי לכל דבר, שמתבטאת לא רק בין קירות הבית אלא הרבה מאוד גם מחוץ להם. הכבישים, החנויות, הצלילים והקולות, המרחב העירוני על קצבו ומִקצביו, שפע גווניו וצבעיו.

בתוך כל זה אני מתנהלת, מתקדמת, לומדת וקולטת בלי הפסקה, ורק כאשר מגיעה שבת המלכה ואפשר להתפרק מהנשק ולנוח, אני קולטת שמאמצֵי ההסתגלות דורשים ממני כוחות ומעייפים אותי הרבה יותר ממה שחשבתי.

וכך חלף עבר לו פסח ואחריו ימי הזיכרון והעצמאות, והנה, חשבתי לי, השגרה הטובה חוזרת.

זה הזמן להסתער מחדש על המלאכה. לרענן את הרצונות שלי, להתרכז, להתמקד, לסיים עריכה של שני ספרים שכמעט מוכנים, להכין סדנה חדשה ועוד ועוד.

 

וְאָז הִגִּיעָה הָרְעִידָה הַשְּׁנִיָּה.

אם בראשונה כיכבה האדמה עצמה, הרי שעכשיו הייתה זו אימא-אדמה שלי שהובהלה לבית חולים עם מחלת חום לא מוסברת. בעוד הרופאים מתרוצצים נבוכים, ומחליפים את סוגי האנטיביוטיקה שהם מטפטפים לגופה בתקווה שתגיב סופסוף לטיפול, היא דווקא הלכה ושקעה לתוך שינה עמוקה, נושמת בכבדות וכמעט שאינה מתַקשרת איתנו.

רגע, שנייה, איך הכול בחודש אחד, ניסיתי להחזיר לעצמי את הנשימה.

וכך, אחרי ארבע יממות חשוכות שכאלה, הרופאים החלו להכין אותנו ללכתה. הם עשו זאת ברגישות וברוך ("אנחנו מאוד מודאגים ממנה", "היא הרבה פחות טוב מאיך שהגיעה"), ושוב הופתעתי. בכל זאת, בית חולים ציבורי, צוותים עייפים, אישה בת 89, מחלקה פנימית קומה 3.

המוות תושב קבע כאן. זה בולט במיוחד במעלית שלרגע לא נחה: לצד מבקרים אפורי פנים שעולים לפנימית ב' וד' (כמונו), עומדים מבקרים נרגשים, בידיהם זרי פרחים, ופניהם למחלקת יולדות שבקומה 2. חיים מתחילים וחיים מסתיימים. פחות מעשרים שניות מפרידות בין שתי הממלכות.

 

מִי אָמַר שֶׁלֹּא הַכֹּל אֶפְשָׁרִי?

בְּבוקר היום החמישי, בזמן שבני המשפחה המורחבת עולים לרגל להיפרד מאימא, פקחה הכּלה את עיניה ושאלה בקול מנומנם על מה המהומה, ומה זה צריך להיות שכולם מפסידים עבודה בגללה.

נו שוין, עכשיו יותר מתמיד התאים לומר שהיא חיה בלָה לָה לֶנד.

מהר מהר, לפני שתבחין בכך, מרחנו על פנינו חיוכים רחבים, הפרחנו את עננת האֵבל שכבר החלה להכביד על כתפינו, והמרנו אותה במשפטי העֲצמה וחיזוק לקראת פרק השיקום הצפוי.

 

כָּאן, שָׁם וּבְכָל מָקוֹם

במשך שבועיים למדתי לא מעט על רפואת בתי החולים, על חלוקת התפקידים שבין אנשי הסיעוד לאחיות, על סיורי בדיקת המדדים והרישום, על חדרי הרופאים שבהם ניתן לקבל מידע ועוד.

בעיקר הבנתי, שכמו תמיד וכמו בכל מקום, גם כאן שֵם המשחק הוא חיוך, אנושיות, חמלה והכרת תודה. נדמה לי שהצוותים הרפואיים משוועים להם כמעט כמו החולים. כדאי לזכור זאת ולספק להם כמה שיותר מכך. מאיתנו זה לא דורש הרבה, אבל להם זה נותן המון כוחות, ומדליק לכמה שניות ניצוץ של שמחה בעיניים העייפות.

 

חוֹם + פְלוֹרוֹסֶנְט = בַּלְבָּלָה

במיוחד אני גאה לשתף אתכם במה שהסביר לי אחד הרופאים החביבים שטיפלו באימא.

וכך אמר: מחלת חום בשילוב האור הפלורוסנטי של בית החולים (מי החליט על התאורה הזאת?) גורמים לבלבול החולה, שלא לומר לחִרפונו.

לכן, כאשר משתפר מצבו וניתן לעשות זאת, מומלץ להושיבו בכיסא גלגלים ולטיילו באור השמש העזה שתיישר את ההדורים, ותגהץ עליו מחדש את דעתו.

שלא נדע ולא נידרש לכך, אבל אם כבר, למה לא לדעת.

טוב, באמת, העיקר הבריאות.

וגם קצת שִגרה נעימה לא תזיק.

טורים אחרונים

אשמח לשמוע מכם!

נייד:      054-9101465

משרד:  04-9800064

דוא"ל:  galitsg@gmail.com

אפשר גם מכאן

גלילה לראש העמוד

Talk To Us & We’ll Talk To You!