לא יהיה זה מוגזם לומר שאת רוב הזמן הפנוי שלי אני מקדישה ללמידה על הנפש, על התודעה ועל תהליכי שינוי שגורמים לְמה שאני עושה ולחיים שלי בכלל להיות מלאים ומשמעותיים יותר.
בתוך כך נחשפתי לפני כמה חודשים לעיקרון "דִּבְקוּ בָּרָצוֹן וְלֹא בַּתּוֹצָאָה" ונשביתי בקסמו. אחרי תקופה שאני מתַפעלת אותו ונהנית מתוצאותיו המוצלחות, הריני מניחה אותו כאן כתשורה עבורכם בתוספת הסבר, הוראות שימוש והמלצה חמה להתנסוֹת בו.
אָז מִמָּה אֲנִי מִתְלַהֶבֶת וּמָה הַגְּלִיק הַגָּדוֹל?
לרובנו יש לפחות דבר אחד שאנחנו רוצים מאוד. אפילו מאוד מאוד.
זה יכול להיות רצון בתחום התעסוקתי, הבריאותי, היצירתי, המשפחתי, הזוגי וכדומה. רצון זה בריא, רצון זה טוב, רצון זה כוח מניע. אלא מה? לרוב נוצר לנו בראש תסריט דמיוני, המראה לנו איך בדיוק הרצון הזה הולך להתממש ותוך כמה זמן.
מרגע שהתנחל במוחנו אותו תסריט סָדור ונחשק, כל עיכוב או סטייה ממנו מתחילים להתפרש על
ידינו – בלי שנשים לב לכך – ככישלון, כאי-הצלחה, כ"אני עושה משהו לא טוב/ לא נכון". בהדרגה מתחילות להצטבר עוד ועוד "אי-הצלחות" במה שנוגע להגשמת אותו רצון, ומכאן הדרך לתת לעצמנו בראש, להתבאס ולאבד כוחות קצרה מאוד.
כידוע, כאשר אנו משדרים לעולם אנרגיה ממשפחת "לא הולך לי, לא מצליח לי, לא עובד לי", הוא מחזיר לנו כבתמונת מַראָה בני דודים, אחיינים וצאצאים מאותה חמולה ענֵפה. וכך, שוב ושוב ושוב הדברים לא זזים ולא מתקדמים כפי שציפינו ותכננו, והתסכול הולך ומתעצם.
זֶה (עֲדַיִן) לֹא קוֹרֶה
למרבה הצער, חוויית ה"לא קורה" צובעת בגוונים אפורים ודהויים גם את ההישגים הקטנים והצעדים המוצלחים שאנחנו עושים. היא לא מאפשרת לנו לזהות אותם ככאלה, ובטח לא להתמלא מהם בעידוד ובמרץ להמשיך בדרך שלנו. הסיכוי שנתחיל לחוות את הרצון (המותש והחבוט) כטעות, כְּכֶשֶל, כבּיג מיסטייק – נוסק לשמיים.
זֶה כּוֹאֵב וְשׂוֹרֵף מִבִּפְנִים
בשלב מסוים כאב ההחמצה ואי-ההגשמה נהיה בלתי נסבל עד כדי כך, שאנחנו חייבים להיפטר ממנו. הדרך היעילה ביותר לעשות זאת היא לתייג את הרצון שלנו כ"חישוב מסלול שגוי" או "תקלה", ובאותה נשימה לצרף אותו ל"תקלות" קודמות שגם הן לא בדיוק צייתו לתסריט ההגשמה והתממשו בדרך שדִמְיַינו.
גם אותן הוצאנו מהסיסטם. הן נהיו צ'ילבּוֹת, הועמדו בפינה כעונש וקפאו למוות.
נִרְאֶה לך?
נו, לא באמת. הרצונות שלנו לא יכולים למות. בגללם אנחנו כאן. הם חלק מהסיבוב שלנו פה. הם אמורים להתגשם, וככאלה הם לא יניחו לנו לעולם. בִּפְנים הם חיים ובועטים – בעיקר בנו.
ובינתיים, עד ששוב נגייס כוחות כדי להוציא אותם לפועל, הם מאמצים לעצמם מין מוֹד מַרְמְרַני-החְמָצָתי. כל טריגר קטן לוחץ עליהם ומחלץ מאיתנו כעס וזעם, שלא תמיד ברור לנו מה מקורם.
לוּזֶרִית חַסְרַת תַּקָּנָה
אני חוזרת לדִּבְקוּ בָּרָצוֹן וְלֹא בַּתּוֹצָאָה. מה כל כך גאוני בו?
העיקרון הזה משחרר אותי מאחריות לדרך שבה קורים הדברים, ומאפשר לי להיצמד לרצון שלי בלי שכל עיכוב/ סטייה/ אירוע חיצוני (שלרוב אין לי שום שליטה עליו) יבלבל אותי, ימסֵך אותי, יוציא אותי משביל ההגשמה, ובעיקר יגרום לי להרגיש לוּזֶרית חסרת תקנה.
קֶצֶב הֲלִיכָתָהּ, קֶמֶט בְּשִׂמְלָתָהּ
יש לי רצון ברור? קדימה, אודיע אותו לעצמי ולעולם, אתכנן ואעשה פעולות שיקדמו אותו. מלבד פתיח אקטיבי זה ועוד פעולות שיידרשו בהמשך, מרגע זה והלאה רוב העבודה שלי היא פנימית: למלא כל תא ותא בגוף באמונה ובאֵמון. להזכיר לעצמי בענווה שאני לא נביאה, לא קוסמת ולא יודעת כול, והכי חשוב – שלדרך יש חוכמה, קצב וסגנון משלה. אני נדרשת לתת לה קרדיט (מכל הלב), ולהיות איתה בקשר חם, תומך ומעודד.
ברגע שמרפים אחורה ומשחררים את הדריכות והמתח, את ה"נו, מתי זה כבר יקרה" ואת המחבֶּלֶת הגדולה מכולן, הליילה ח'אלד של ההגשמה – "למה זה עדיין לא קורה כמו שאני רוצה?!" – מתחילים להתרחש ניסים ונפלאות.
כאמור, חברות וחברים, זה נוּסה, זה בָּדוק, זה עמוק, וזה שווה כל השתדלות – על אחת כמה וכמה כשבאוויר האביבי המבושם מנשבת רוח החירות של יציאת מצרים והרצון להיות מי שאנחנו באמת.
הרוח הטובה הזאת עושה פוּ לאבק שהצטבר על הרצונות שאִפסנו בבוידעם, ומזכירה לנו שאם ניצמד אליהם ונאמין – כל היתר יסתדר.