קיץ תשפ"ב היה שֵייקי מתמיד. הממשלה התפרקה והכנסת יצאה לפגרה. המחירים המשיכו לדהור, ועוד חברות הכריזו על ריקול למוצריהן. "עלות השחר" פתח את אוגוסט ואת המקלטים בעוטף וצפונה ל-48 שעות, מאבק המורים החריף, והקרקע הישראלית – שגם ככה אינה מצטיינת ביציבות רבה – רטטה תחת רגלינו יותר מתמיד, ובעיקר הלכה והתייקרה (גם היא). והנה "החופש הגדול" מאחורינו, וגורלה של שנת הלימודים עדיין לא ידוע (עד זמן כתיבת שורות אלה).
ואיך אפשר בלי להתייחס לעוד שינוי מקומי: העיתון שאתם קוראים כרגע משנה גם הוא הרגלים, ועובר מפורמט של דו-שבועון לפורמט של ירחון.
מֵת אָב וּמֵת אֱלוּל
אלול עדיין לא מת, ותשרי ודאי לא נאסף, ובכל זאת כבר אפשר לחוש גַחֶלֶת עֲמוּמָה שֶׁל אַהֲבַת הַקַּיִץ הַגְּדוּמָה. נאסף תשרי שכל כך מזוהה עם צביקה פיק והמוות הלא צפוי של המאסטרו, התחברו כמו תקע לשקע עם הקיץ הדחוס הזה. בתוכניות השונות לזכרו בלט במיוחד הפער בין מילות הלהיטים שהלחין – עמוקות, תנכיות ורבות רבדים – לבין דמותו, הופעתו וחלק מלחניו.
בניסיון להבין קצת יותר הקשבתי לראיון שערך איתו שולי רנד לפני שבע שנים (אפשר למצוא ביוטיוב). יצאתי עוד יותר מבולבלת.
"הָעוֹלָם הַזֶּה הוּא כְּמוֹ הֵד"
"כָּל מָה שֶׁאַתָּה אוֹמֵר, טוֹב אוֹ רַע, אַתָּה שׁוֹמֵעַ אוֹתוֹ חוֹזֵר בַּחֲזָרָה מִן הָהָר.
אִם תַּחֲשֹׁב לְעַצְמְךָ: 'אָמַרְתִּי דְּבָרִים יָפִים וְהָהָר נָתַן לִי תְּשׁוּבָה מְכֹעֶרֶת', אֵין זֶה אֶפְשָׁרִי.
כַּאֲשֶׁר הַזָּמִיר שָׁר בֶּהָרִים, הַאִם הָהָר מַחֲזִיר לוֹ קוֹל צְוָחָה שֶׁל עוֹרֵב אוֹ נְעִירָה שֶׁל חֲמוֹר?
אִם אַתָּה שׁוֹמֵעַ נְעִירָה שֶׁל חֲמוֹר, דַּע בְּוַדָּאוּת שֶׁדִּבַּרְתָּ כְּמוֹ חֲמוֹר".
ג'לאל א-דין רומי
אז אם בחוץ הכול משתולל, ומעט נתון לשליטתנו, מה יותר טוב מאשר לצלול ולטיֵיב את הקרקע הפנימית.
לקרוא ספרים ולקבל תשובות לסוגיות שמעסיקות אותי, להקשיב להרצאות מעוררות השראה, לבחור מדיטציות מרפאות ליישום ביומיום שלי, ולהבין שבסופו של דבר ה-well being שלי, השינה שלי, עומק הנשימות שלי, הרוגע, הסבלנות, ההקשבה, השמחה שלי ב"יש", היכולת שלי לתת ולקבל וכמובן למלא את כל "תפקידיי" כאן – כאימא, כחברה, כבעלת עסק – אינם תלויים בשום דבר שמפורט למעלה ועונה להגדרה "בחריפות הזאת".
הַגִּיל שֶׁאֶפְשָׁר לְהַתְחִיל
בין היתר הוביל אותי הקיץ הזה למסקנה: הגיע הזמן להעביר את היֶדע שלי הלאה. לא מהתחלה החליקה לי בגרון "המורה גלית", ועם זאת מרגע שדמיינתי איזו הנחיה בא לי לתת – הכול נפתח.
מה שבטוח שהלימוד יכלול את פירות החקר ארוך השנים שלי על החופש להשתמש במילה הכתובה ועל הכוח המרַפֵּא שטמון בו עבור כל אחת ואחד.
הכנת התכנים מחייבת אותי לפָרֵק יֶדע צָבור ואינטואיטיבי ליחידות קטנות ונגישוֹת, להיות לוגית ובהירה, וזה אומר שעליי לצאת מאזור הנוחות ביג טיים. ובכל זאת לא מוותרת. אין כמו מיחושי גדילה לבשר נביטת זרעים חדשים, וזה מרגש, מרענן וכבר מסיע אליי ניחוחות ראשונים של השנה החדשה שבפתח.