רַכֶּבֶת ה(ו)רים
לפחות במה שנוגע למערכת העצבים הלאומית-ישראלית, נדמה לי שאין חילוקי דעות. היא חזקה. יש לנו חוסן. אנחנו למודי מלחמות ועימותים. זה חלק מה-DNA שלנו. ועם זאת, המתח, הדאגה (לחטופים, לחיילים, למשפחות השכולות, למפונים), החדשות המבאסות ואי-הוודאות הרב-זירתית שאנחנו מחזיקים כבר 14 שבועות, מובילים אותנו לנקודות קצה שלא הכרנו. נשימות עמוקות, מנטרות מרגיעות, מוזיקה כזו או אחרת – פחות מצליחים לעזור. הגוף והנפש זועקים. קשה לזכור מתי התעוררנו לבוקר תמים ושָלֵו, לתוכניות שגרתיות, לרצונות פשוטים של יומיום. זה מרגיש מוזר כשנזכרים במציאות ההיא של לפני שלושה וחצי חודשים, לגמרי past perfect כמו שלימדה המורה הקסומה מקסין – פעולה שנעשתה בעבר והושלמה!
אֵם קְרִיאָה
חברתי הקרובה והוותיקה כל כך, אי-הבריחה המתוק שלי, הקריאה, לא ממש עובדת לי. מה כן? רק ספרים שכבר קראתי, וגם אז – רק אם יש בהם רוח טובה וסוף טוב. באחת התוכניות היחידות שאני ממשיכה לראות בטלוויזיה, שאל קובי מידן את פאנל האורחים שלו האִם מישהו מהם מצליח לקרוא בימים טרופים אלה. "רק ספרים שכבר קראתי", ענתה נועה מנהיים, ואני נשמתי לרווחה. אני לא המשוגעת היחידה. בשבועיים האחרונים חזרתי שוב לשאול ספרים חדשים, קלים יחסית, ולאט לאט אנחנו משקמות את יחסינו.
עולם השֶמע התוכני שלי השתנה גם הוא. פודקאסט האקטואליה הנערץ עליי בימים כתיקונם, "אחד ביום", סליחה אלעד, לא יכולה כרגע. סליחה גם מכל המיכה גודמנים והפרשנים המעולים – גם אתם לא כרגע. מצאתי אחד שמביא חום ולב, וגם לומדת ממנו המון על יהודי אתיופיה – "אמא אתיופית" של בת אל מששה אשכנזי. זה עובד נהדר ומרגיע.
אוֹפְּיָאט בְּלִי תּוֹפְעוֹת לְוַאי
אלוהי הנטפליקס. בחיים לא דמיינתי שיהיה זמן בחיי שבו אצפה בכל סרטי חג המולד המטופשים והחלקלקים כל כך, ושוב אישה יפה ושוב נוטינג היל וברידג'ט ג'ונס (בלי סרטי ההמשך שלו, יש גבול גם להזניות) ושוב לאכול להתפלל לאהוב… כמה שיותר צפוי/נמוך, משוחק בינוני ונעדר אתגרי חשיבה – ככה יותר טוב. אחר כך נכנסו לתמונה גם הסדרות (לא צריך ללחוץ על כלום, הפרק הבא מיד עולה) וירג'ין ריבר (נראה אתכן מחליטות מי יותר חתיך ג'ק או ורנון), נערת הסיגריות (אינדונזיה) ויש עוד על הכוונת. הבּינה המלאכותית למדה מצוין את מצבי הנוכחי, ויודעת להציע לי עוד ועוד משככים מאותה משפחה: רומנטיקה, קצת קשיים וכמובן סוף טוב. רק סוף טוב!!! הראש ריק, העיניים בוהות, הנופים מגוונים, ובסוף הולכים לישון או ליתר דיוק נטרקים למיטה בלי דרמות.
שני המנויים שלי לסרטי דוקו, כאלה שמגיעים ישר למייל ואפשר לראות בטווח של שלושה-ארבעה ימים – מושבתים. אין לי מילימטר פנוי לקונפליקטים ומצוקות של אחרים.
גַּם זֶה קוֹרֶה
מכינה כוס קפה: 1 כפית טסטר צ'ויס, 1 סוכרזית, חצי כפית סוכר חום וחלב סויה. מגיעה לפינת העבודה. לוקחת שלוק. מגלה ששכחתי לשים סוכרזית. קמה לקחת וחוזרת. מגלה שהקפה עדיין לא מספיק מתוק, כלומר גם את הסוכר החום שכחתי לשים. חוזרת שוב למטבח. רוצה לצרוח ואין לי על מי.
מָה כֵּן?
כשיורד הערב אני טיפה נרגעת. אומרת לעצמי שהחבר'ה נכנסו למקום מוגן יחסית למשך הלילה. מצד שני, אפל הוא הלילה. מחשבות טורדניות מזדחלות, שֵׁדֵי החרדות מתחילים לחולל סביבי, כל רחש בחוץ נשמע כמו – – –
יום הולדת בְּעַזָּה
ב-3.10 גיא בני שלח לנו ווטסאפ: סגרתי לנו כרטיסים לסיני ל-15.10. אנא התארגנו בהתאם.
ב-12.10 הוא נחת בארץ והצטרף לצוות שלו.
ב-14.1, היום שבו ספרנו 100 ימים לחטופים, מלאו לעלם החמוד 28 חורפים. תמר, האימא הכי נמרצת ומקושרת מבין הורי הצוות, דאגה להכין עוגה מדהימה ולהוסיף המון חטיפים ונשנושים. במבצע שינוע מורכב הודרם המשלוח במהירות, והרס"פ הבטיח שיגיע ליעדו בזמן. יתוספק, כמו שאומרים בצה"ל.
מניין הימים פחות לטובתנו.
הרוח הטובה והתקווה לא שוככות.