לִיגַת הָאַלּוּפוֹת

כשהייתי בת שש דמיינתי שבגיל שישים אהיה סבתא נינוחה ומחויכת ששום דבר כבר לא מרגיז אותה. סבתוש עם קוקו בגווני אפור שניחוח רך של תמצית

4 דקות ו-15 שניות מהרגע שהתחלתי לרוץ – אזעקה. אני נעצרת, מתבלבלת לרגע. בבניין סמוך דלת הכניסה פתוחה, אני מתקרבת מהססת לכיוון, והאישה קולטת אותי.

רַכֶּבֶת ה(ו)רים לפחות במה שנוגע למערכת העצבים הלאומית-ישראלית, נדמה לי שאין חילוקי דעות. היא חזקה. יש לנו חוסן. אנחנו למודי מלחמות ועימותים. זה חלק מה-DNA

המלחמה פרצה, הצוות גויס, וגם ילְדי עלה על מטוס ברגע שרק אפשר היה, נישא למולדת על כנפי נשרים. אחרי חיבוק שלום קצר בבית המשיך, וכמה

חנוכה מעֵבר לפינה. הרבה מאוד חושך לגרש. כבר בגן הייתי מאוהבת ברקיעות הרגליים של כל הילדים ביחד. הרעשה של אור: בְּיָדֵינוּ אוֹר וָאֵשׁ! כָּל אֶחָד הוּא

כָּל מָה שֶׁאַתָּה אוֹמֵר, טוֹב אוֹ רַע, אַתָּה שׁוֹמֵעַ אוֹתוֹ חוֹזֵר בַּחֲזָרָה מִן הָהָר. אִם תַּחֲשֹׁב לְעַצְמְךָ: 'אָמַרְתִּי דְּבָרִים יָפִים וְהָהָר נָתַן לִי תְּשׁוּבָה מְכֹעֶרֶת',

הנַקָּר    שנים הוא דפק לי בראש: "זה קרוב מאוד, אבל עוד לא!" "תמשיכי לחפש!" "את מפחדת!" "תתקדמי!" "אל תוותרי!" "הנשמה שלך יודעת לאן, אבל את

ימים עתירי התרחשויות ותהפוכות. צדק ואי-צדק, נכון ולא נכון, בסדר ולא בסדר. הכול על הקצה. תלוי על בלימה. שנים בחרתי במינימום חדשות ועיתונים כדי לשמור

ביום שלישי, כמה שעות לפני כניסת החג השני, נסענו להסניף טבע. מזג האוויר היה נפלא. חמים וקריר במידה, אפרורי ושִמשי במידה, איזון עדין ונדיר במקומותינו.

בבוקר יום שישי יצאתי ליום לימודים בתקשורת מחברת בגבעת חביבה (שעה מהבית). חמש-שש דקות אחר כך נדלקה לי נורה ברכב, התחילו רעידות מפחידות, ומיד נכנסתי

ביום חמישי בבוקר אני קמה חצי חולה. כאבים בשרירים ובעצמות, גרון כואב, עיניים שורפות. אני מחליטה להישאר במיטה עם ספר טוב והרבה תה. פעם בשעה

כאן שידורי ישראל מירושלים, למאזינים שלום רב. השעה אחת, והנה החדשות מפי יעל בן יהודה… כבר במדרגות בחזרה מבית ספר ידעתי שברגע שאפתח את הדלת

כאן שידורי ישראל מירושלים, למאזינים שלום רב. השעה אחת, והנה החדשות מפי יעל בן יהודה… כבר במדרגות בחזרה מבית ספר ידעתי שברגע שאפתח את הדלת

התמונה של א' באתר נראתה נחמד. גם המשפט ששלח היה שלם, וארוך יחסית לחד-מילתיים ששולחים "היי" סתמי ומקווים לטוב. מבט חם וכחול, גבה קומה, תפוצת

אחד הביטויים שגורם לי לעקצוץ בעור הוא "יציאה מאזור הנוחות", הלקוח מעולם הפסיכולוגיה החיובית. אני יוצאת חוצץ נגדו לא משום שאיני מאמינה בשינויים, בתנועה ובצמיחה

קיץ תשפ"ב היה שֵייקי מתמיד. הממשלה התפרקה והכנסת יצאה לפגרה. המחירים המשיכו לדהור, ועוד חברות הכריזו על ריקול למוצריהן. "עלות השחר" פתח את אוגוסט ואת

הַקַּיִץ כָּאן זמן קוצים וקִיצִים (סוֹפים). התייבשות והצהבה. מערכת החינוך בהפוגה. החיים בהפסקה, בדחייה או במוד חלקי. וזה עוד לפני שנגענו באוגוסט ובמוּכנוּת לצנן את

פוֹקוּסינג כל פעם כשאני מסיימת ללמוד על עוד גישה טיפולית או רוחנית – נדמה לי שאני יודעת הכול. איזה כיף. עוד מגירה הסתדרה לי בראש,

החודש היה מורכב מעריכה וניקוד של ספר ילדים (פלוס הנחיות למאיירת), עריכת מאמר על תרבות הפנאי של ילדים ביישוב היהודי בארץ ישראל בסוף המאה ה-19,

בַּחֹדֶשׁ הָאַחֲרוֹן רָעֲדָה הָאֲדָמָה תַּחְתַּי פַּעַם, וְאָז עוֹד פַּעַם. את הרעידה הראשונה זימנתי לחיי. עזיבת הבית, ההתמקמות במקום החדש, ובהמשך גלֵי משנה סביב ההסתגלות לכל

צְלִיל מֵיתָר זה נשמע חורק. חבל מסתובב על גלגלת חלודה. צליל שלא שמעתי שנים. הוא התגנב לאוזניי, ובשנייה הציף בי זיכרון ילדות: השכנות שתולות כביסה