הַחְמָצוֹת וְכִבּוּשִׁים בַּצִּנְצָנוֹת וּבַחַיִּים

תחנות בזמן (חגי תשרי למשל) תמימות כמו הדפים שאנחנו מעבירים בלוח השנה, אבל גם משקפות את כל מה שרציתי וחלמתי להגשים, ו… עדיין לא בדיוק

מִדי פעם אני בוחנת את קילומֶטרָז' הלימודים וההכשרות בחיי, ולא מעט שיחות אני מנהלת עם הקול השיפוטי-נזפני העולֶה בי ושאלותיו המנַחסות: "מה עוד חסר לךְ?",

זִרְעֵי קַיִץ/ נִשָּׂאִים בְּרוּחַ/ מְעִירִים זִכְרוֹנוֹת/ מְעוֹרְרִים עֶרְגוֹנוֹת/ זַרְעֵי קַיִץ בָּאִים בַּנְּחִירַיִם/ וְרוֹמְזִים אֵיזֶה קַיִץ/ הוֹלֵךְ לִהְיוֹת… מאיר אריאל ביולי-אוגוסט של תחילת שנות ה-70 היה חם. הכול להט. אין מזגנים.

יַלְדָּה מַזְלֵג הָיְתָה דּוֹקֶרֶת, תָּמִיד כְּשֶׁהָיְתָה עוֹבֶרֶת. יַלְדָּה מַזְלֵג הָיְתָה נוֹעֶצֶת בְּכָל אֶחָד מִלָּה עוֹקֶצֶת. תָּפְסוּ אוֹתָה אֲנָשִׁים בָּאַף וְהָפְכוּ אוֹתָה לְיַלְדָּה כַּף, וְכֻלָּם מָחֲאוּ

שְׁלַח לִי שֶׁקֶט מְאֻרְגָּן שְׁלַח לִי שֶׁקֶט מְעֻדְכָּן שְׁלַח לִי שֶׁקֶט מְפֹאָר תִּשְׁלַח לִי שֶׁקֶט מֵהַכְּפָר תִּשְׁלַח לִי שֶׁקֶט בְּקֻפְסָה מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה. יונה וולך שנים רבות

אני, גלית שחם, מנהלת עסק של כתיבה ועריכה יותר מעשרים שנה, מודה ומתוודה שהיו שנים שברחתי מכתיבה כמו מאש. זה לא שחסרו לי המילים. זה

יָאֵר יְיָ פָּנָיו אֵליך וִיחֻנֶּך יִשָּׂא יְיָ פָּנָיו אֵליך וְיָשֵׂם לך שָׁלוֹם. ברכת הכוהנים, במדבר ו, 26-24 הפרידה הראשונה מהילדה או מהילד שלנו, כשאנחנו "מעבירים"

צריך לעבור הלאה | צריך להתגבר | הגיע הזמן שתעבירי דף | אתה חזק | אתה יכול | יש לנו משפחה חזקה | החיים יפים

הצצה למסע דוקומנטרי מרתק מחדר העבודה שלי העבודה לוקחת אותי לטיולים בעולמות. לפעמים אני היסטוריונית-גיאוגרפית, לפעמים חוקרת שואה וזיכרון, לפעמים פסיכולוגית. א.נשים פותחים בפניי דלתות

כְּשֶׁהַגְּשָׁמִים הוֹלְכִים וּפוֹחֲתִים וְהַיָּמִים מִתְבַּהֲרִים וּמְאִירִים, נִגְלֵית לָהּ גִּנָּתִי הַפִּרְאִית בִּשְׁלַל צְבָעֶיהָ הַקְּסוּמִים. רִסּוּס מֵעוֹלָם לֹא יָדְעָה וְיַד גַּנָּן לֹא נָגְעָה בָּהּ שָׁנִים, וְכָךְ עִם

לאחרונה מצאתי את עצמי עושה תחקיר קטן בנושא סמכות לצורך כתיבת תוכן שיווקי. זה הרגיש כמו משימת פיצוח כי לכאורה היו לי כל חומרי הגלם,

אֲנִי בֻּבָּה וּשְׁמִי יְמִימָה-מָה פְּרוּעָה אֲנִי שָׁנָה תְּמִימָה-מָה כֻּלָּם אוֹמְרִים לִי כִּי אֲנִי יָפָה, רַק רַגְלַי הֵן עֲקֻמּוֹת נוֹרָא. כשהייתי קטנה הייתי בטוחה שהשיר הזה

סוף השבוע בפתח. שוב קניות. עומדת בתור לקַצָּב. האדם שלפניי, בן שבעים בערך, מבקש מהקצב "גַבּוֹת עוף".  שמעתי טוב? הקצב נעלם בחדר המקררים הפנימי, ואני

לאחרונה התנסיתי על בשרי ב"הזדמנות" יקרה מפז שמתגשמת בכתיבת סיפורי חיים: לצלול לחוויה מאתגרת מן העבר, ואז לסדר, לארגן ולעבד אותה מחדש ככה שתהיה מיושבת,

לצד שביל הכניסה לביתנו, במרכז החצר הקדמית, התנשא עץ תות עצום מידות ורחב צמרת. ראשו בשמים ושורשיו באדמה. מלאך שומר. רואֶה אותנו צוחקים, רבים, בוכים

לקפל ולגהץ את השנה שמסתיימת כדי להכניס אותה מסודרת לארון? הכי לא אני. אבל השנה אפסס… גם ה Cov-, גם הגיל עם קצת יותר פתטיות וגם

3 דרכים לרַצות את צ'קרת הכתיבה אימא של נדב היא ציירת. בעיקר על בדים גדולים. שאלתי אותה פעם מה מרגישים רגע לפני שמתחילים לצייר, מול

ביום ממוצע אנחנו משגריםות בין עשרות למאות הודעות: לילדים, לבוס, למזכירה, ללקוח, לחבר שחוגג יום הולדת. רובן משוגרות במהירות האור, אבל יש מקרים שכדאי להתעכב

הרגע שהכול נפתח רִיצָה   שֵם נ' התקדמות מהירה תוך דריכה על כפות הרגליים והרמתן לאוויר לסירוגין. מילון רב מילים א אחרי שניים-שלושה קילומטר המחשבות מתחילות להתפוגג

בסוף אפריל 2020 הסגר הראשון עמד להסתיים, ומצאתי את עצמי קצת בדאון. סִחרר אותי לגמרי הנגיף הזה. חצי ממני רצה שייעלם והחצי השני נאחז ולא