הַחְמָצוֹת וְכִבּוּשִׁים בַּצִּנְצָנוֹת וּבַחַיִּים

פוֹקוּסינג כל פעם כשאני מסיימת ללמוד על עוד גישה טיפולית או רוחנית – נדמה לי שאני יודעת הכול. איזה כיף. עוד מגירה הסתדרה לי בראש,

החודש היה מורכב מעריכה וניקוד של ספר ילדים (פלוס הנחיות למאיירת), עריכת מאמר על תרבות הפנאי של ילדים ביישוב היהודי בארץ ישראל בסוף המאה ה-19,

בַּחֹדֶשׁ הָאַחֲרוֹן רָעֲדָה הָאֲדָמָה תַּחְתַּי פַּעַם, וְאָז עוֹד פַּעַם. את הרעידה הראשונה זימנתי לחיי. עזיבת הבית, ההתמקמות במקום החדש, ובהמשך גלֵי משנה סביב ההסתגלות לכל

צְלִיל מֵיתָר זה נשמע חורק. חבל מסתובב על גלגלת חלודה. צליל שלא שמעתי שנים. הוא התגנב לאוזניי, ובשנייה הציף בי זיכרון ילדות: השכנות שתולות כביסה

לא יהיה זה מוגזם לומר שאת רוב הזמן הפנוי שלי אני מקדישה ללמידה על הנפש, על התודעה ועל תהליכי שינוי שגורמים לְמה שאני עושה ולחיים

זה התחיל מסימנים קטנים שקל לא לשים לב אליהם. פחות חשק לפגוש אנשים. פחות חשק לצחוק, לדבר, לשמוע. האטה כללית מלוּוה בירידה הדרגתית ויומיומית של

נולדתי רביעית אחרי שני בנים ובת שכל אחד מהם מילא תפקיד ברור: הבכור אחראי-רגיש-תלמיד מצטיין, השני "ילד רע"-מרדן-פורק עול, השלישית ילדה קלאסית של אימא, תלמידה

אני בת מעמד הפועלים. חולצה כחולה. והיא עולָה? לא בטוח. ההורים שלי עבדו קשה, ובדומה לבני דורם האמינו שזו ה-דרך לקיום בטוח והתקדמות בחיים. האמונה

מתלהבת וקצת איטית, אינטואיטיבית, יצירתית, לפעמים הססנית, מאוד ספונטנית, תיאטרון  פחות, דוקו הכי, מחוברת לגוף ולריצה, אוהבת קיץ כשחורף וחורף כשקיץ ועוד ועוד. אלה רק

יש זמנים שהיסוד הקבוע בחיינו מובל מכוח ההֶתמֵד (האינרציה) ונדחף קדימה על ידי מנוע המחויבויות הדופקות מִדֵי יום על שולחננו (ובראשנו): הורות לילדינו ותמיכה בהורים

תּוֹדָה לַזּוּם לפני שבוע פנתה אליי נעמי ממרכז הארץ, וביקשה להתייעץ על עבודה סמינריונית שעליה לכתוב בסיום תואר ראשון. בדרך כלל אני מלווה בתארים מתקדמים

סיפור אמיתי עם תפקיד בעולם. כיתה ה', בית ספר פיק"א בפתח תקווה. השנה 1946. כל התלמידים בכיתה ממוצא אשכנזי למעט שלושה: שולמית, שרה בן יקר ומשה

"תגמרי בצלחת. בבּיאפרה יש ילדים רעבים." ההורים של בני דורי חינכו אותנו על ברכי האמונה שכסף לא גדֵל על העצים. צריך לעבוד קשה כדי להשיג

לא מזמן שוחחתי בטלפון עם גולדה בת ה-93, אישה יקרה וקרובה רחוקה שלפני כמה שנים כתבתי את סיפור חייה. היא הייתה אחרי כמה ימי אשפוז

קערות המרק מסודרות במגרה זו על גבי זו לפי הצבעים. הכבסים שעדיין לא הספיקו לגעת בסל הכביסה מוכנסים למכונה, ומיד אחרי שיָבְשו הם מקופלים. מעטפות

"בַּמַּחֲנֶה" לפני כמה ימים, באמצע שיחה אקראית עם חברה טובה, נזכרתי שלקראת השירות הצבאי התחלתי להתמיין לעיתון "במחנה". שלחתי משהו שכתבתי, והוזמנתי למיונים בתל אביב.

תחנות בזמן (חגי תשרי למשל) תמימות כמו הדפים שאנחנו מעבירים בלוח השנה, אבל גם משקפות את כל מה שרציתי וחלמתי להגשים, ו… עדיין לא בדיוק

מִדי פעם אני בוחנת את קילומֶטרָז' הלימודים וההכשרות בחיי, ולא מעט שיחות אני מנהלת עם הקול השיפוטי-נזפני העולֶה בי ושאלותיו המנַחסות: "מה עוד חסר לךְ?",

זִרְעֵי קַיִץ/ נִשָּׂאִים בְּרוּחַ/ מְעִירִים זִכְרוֹנוֹת/ מְעוֹרְרִים עֶרְגוֹנוֹת/ זַרְעֵי קַיִץ בָּאִים בַּנְּחִירַיִם/ וְרוֹמְזִים אֵיזֶה קַיִץ/ הוֹלֵךְ לִהְיוֹת… מאיר אריאל ביולי-אוגוסט של תחילת שנות ה-70 היה חם. הכול להט. אין מזגנים.

יַלְדָּה מַזְלֵג הָיְתָה דּוֹקֶרֶת, תָּמִיד כְּשֶׁהָיְתָה עוֹבֶרֶת. יַלְדָּה מַזְלֵג הָיְתָה נוֹעֶצֶת בְּכָל אֶחָד מִלָּה עוֹקֶצֶת. תָּפְסוּ אוֹתָה אֲנָשִׁים בָּאַף וְהָפְכוּ אוֹתָה לְיַלְדָּה כַּף, וְכֻלָּם מָחֲאוּ