לִיגַת הָאַלּוּפוֹת

זה התחיל מסימנים קטנים שקל לא לשים לב אליהם. פחות חשק לפגוש אנשים. פחות חשק לצחוק, לדבר, לשמוע. האטה כללית מלוּוה בירידה הדרגתית ויומיומית של

נולדתי רביעית אחרי שני בנים ובת שכל אחד מהם מילא תפקיד ברור: הבכור אחראי-רגיש-תלמיד מצטיין, השני "ילד רע"-מרדן-פורק עול, השלישית ילדה קלאסית של אימא, תלמידה

אני בת מעמד הפועלים. חולצה כחולה. והיא עולָה? לא בטוח. ההורים שלי עבדו קשה, ובדומה לבני דורם האמינו שזו ה-דרך לקיום בטוח והתקדמות בחיים. האמונה

מתלהבת וקצת איטית, אינטואיטיבית, יצירתית, לפעמים הססנית, מאוד ספונטנית, תיאטרון  פחות, דוקו הכי, מחוברת לגוף ולריצה, אוהבת קיץ כשחורף וחורף כשקיץ ועוד ועוד. אלה רק

יש זמנים שהיסוד הקבוע בחיינו מובל מכוח ההֶתמֵד (האינרציה) ונדחף קדימה על ידי מנוע המחויבויות הדופקות מִדֵי יום על שולחננו (ובראשנו): הורות לילדינו ותמיכה בהורים

תּוֹדָה לַזּוּם לפני שבוע פנתה אליי נעמי ממרכז הארץ, וביקשה להתייעץ על עבודה סמינריונית שעליה לכתוב בסיום תואר ראשון. בדרך כלל אני מלווה בתארים מתקדמים

סיפור אמיתי עם תפקיד בעולם. כיתה ה', בית ספר פיק"א בפתח תקווה. השנה 1946. כל התלמידים בכיתה ממוצא אשכנזי למעט שלושה: שולמית, שרה בן יקר ומשה

"תגמרי בצלחת. בבּיאפרה יש ילדים רעבים." ההורים של בני דורי חינכו אותנו על ברכי האמונה שכסף לא גדֵל על העצים. צריך לעבוד קשה כדי להשיג

לא מזמן שוחחתי בטלפון עם גולדה בת ה-93, אישה יקרה וקרובה רחוקה שלפני כמה שנים כתבתי את סיפור חייה. היא הייתה אחרי כמה ימי אשפוז

קערות המרק מסודרות במגרה זו על גבי זו לפי הצבעים. הכבסים שעדיין לא הספיקו לגעת בסל הכביסה מוכנסים למכונה, ומיד אחרי שיָבְשו הם מקופלים. מעטפות

"בַּמַּחֲנֶה" לפני כמה ימים, באמצע שיחה אקראית עם חברה טובה, נזכרתי שלקראת השירות הצבאי התחלתי להתמיין לעיתון "במחנה". שלחתי משהו שכתבתי, והוזמנתי למיונים בתל אביב.

תחנות בזמן (חגי תשרי למשל) תמימות כמו הדפים שאנחנו מעבירים בלוח השנה, אבל גם משקפות את כל מה שרציתי וחלמתי להגשים, ו… עדיין לא בדיוק

מִדי פעם אני בוחנת את קילומֶטרָז' הלימודים וההכשרות בחיי, ולא מעט שיחות אני מנהלת עם הקול השיפוטי-נזפני העולֶה בי ושאלותיו המנַחסות: "מה עוד חסר לךְ?",

זִרְעֵי קַיִץ/ נִשָּׂאִים בְּרוּחַ/ מְעִירִים זִכְרוֹנוֹת/ מְעוֹרְרִים עֶרְגוֹנוֹת/ זַרְעֵי קַיִץ בָּאִים בַּנְּחִירַיִם/ וְרוֹמְזִים אֵיזֶה קַיִץ/ הוֹלֵךְ לִהְיוֹת… מאיר אריאל ביולי-אוגוסט של תחילת שנות ה-70 היה חם. הכול להט. אין מזגנים.

יַלְדָּה מַזְלֵג הָיְתָה דּוֹקֶרֶת, תָּמִיד כְּשֶׁהָיְתָה עוֹבֶרֶת. יַלְדָּה מַזְלֵג הָיְתָה נוֹעֶצֶת בְּכָל אֶחָד מִלָּה עוֹקֶצֶת. תָּפְסוּ אוֹתָה אֲנָשִׁים בָּאַף וְהָפְכוּ אוֹתָה לְיַלְדָּה כַּף, וְכֻלָּם מָחֲאוּ

שְׁלַח לִי שֶׁקֶט מְאֻרְגָּן שְׁלַח לִי שֶׁקֶט מְעֻדְכָּן שְׁלַח לִי שֶׁקֶט מְפֹאָר תִּשְׁלַח לִי שֶׁקֶט מֵהַכְּפָר תִּשְׁלַח לִי שֶׁקֶט בְּקֻפְסָה מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה. יונה וולך שנים רבות

אני, גלית שחם, מנהלת עסק של כתיבה ועריכה יותר מעשרים שנה, מודה ומתוודה שהיו שנים שברחתי מכתיבה כמו מאש. זה לא שחסרו לי המילים. זה

יָאֵר יְיָ פָּנָיו אֵליך וִיחֻנֶּך יִשָּׂא יְיָ פָּנָיו אֵליך וְיָשֵׂם לך שָׁלוֹם. ברכת הכוהנים, במדבר ו, 26-24 הפרידה הראשונה מהילדה או מהילד שלנו, כשאנחנו "מעבירים"

צריך לעבור הלאה | צריך להתגבר | הגיע הזמן שתעבירי דף | אתה חזק | אתה יכול | יש לנו משפחה חזקה | החיים יפים

הצצה למסע דוקומנטרי מרתק מחדר העבודה שלי העבודה לוקחת אותי לטיולים בעולמות. לפעמים אני היסטוריונית-גיאוגרפית, לפעמים חוקרת שואה וזיכרון, לפעמים פסיכולוגית. א.נשים פותחים בפניי דלתות

כְּשֶׁהַגְּשָׁמִים הוֹלְכִים וּפוֹחֲתִים וְהַיָּמִים מִתְבַּהֲרִים וּמְאִירִים, נִגְלֵית לָהּ גִּנָּתִי הַפִּרְאִית בִּשְׁלַל צְבָעֶיהָ הַקְּסוּמִים. רִסּוּס מֵעוֹלָם לֹא יָדְעָה וְיַד גַּנָּן לֹא נָגְעָה בָּהּ שָׁנִים, וְכָךְ עִם