יַלְדָּה מַזְלֵג הָיְתָה דּוֹקֶרֶת,
תָּמִיד כְּשֶׁהָיְתָה עוֹבֶרֶת.
יַלְדָּה מַזְלֵג הָיְתָה נוֹעֶצֶת
בְּכָל אֶחָד מִלָּה עוֹקֶצֶת.
תָּפְסוּ אוֹתָה אֲנָשִׁים בָּאַף
וְהָפְכוּ אוֹתָה לְיַלְדָּה כַּף,
וְכֻלָּם מָחֲאוּ כַּף
וְיָצְאוּ בְּמָחוֹל.
אַךְ הִתְבָּרֵר אַחֲרֵי הַכֹּל,
שֶׁעַכְשָׁו אֵין לָהֶם בַּמֶּה לֶאֱכֹל:
לֹא עוּגוֹת,
לֹא בָּשָׂר,
לֹא דָּגִים,
לֹא יָרָק.
וּבֹקֶר וָעֶרֶב וְצָהֳרַיִם
הֵם אוֹכְלִים אַךְ וְרַק
מָרָק.
נורית זרחי
לפני שנה-שנתיים נתקלתי בשיר "הילדים" הזה, והרגשתי דקירת מזלג קטנה בבטן. אֶההה! גם אני הייתי ילדה כזאת. שאמרה דברים. שעקצה. שנעצה. וגם אותי תפסו באף. טוב, באף לא, אבל בנשמה כן.
אימא שלי הייתה משתגעת בכל פעם מחדש מהפה הגדול שלי, מהיכולת שלי לפגוע במקומות הכי כואבים של אחותי הגדולה או של החברה שלי שגרה באותה קומה, ושבמקרה גם הייתה הבת של החברה הטובה שלה. עשיתי לה פדיחות. לא שמעתי ממנה שאני "ילדה רעה", אבל המסר שודר וחלחל פנימה.
אחרי שנים סיפרה שגם היא הייתה ילדה דעתנית שרואה ואומרת. החינוך בביתה היה שמרני-דתי-מזרחי, והרבה דברים הוכרעו על פי "מה יגידו" וחברו הקרוב "איך זה יֵירָאֶה". התמרון הזה כּוּון בעיקר כלפי הבנות, והצפייה מהן הייתה להיות מרַצות, שְתוּקוֹת ומפויסות, לא משנה מה אומרים או עושים להן.
אז אם "הגונב מגנב פטור" אולי גם "המושתקת המשתיקה פטורה", אבל לי – זה לא ממש עזר. העברה בין-דורית, דור לדור יביע אוֹמֶר – לא חשוב איך נקרא לזה, את שרשרת ההדבקה הזאת כדאי לקטוע וכמה שיותר מהר.
נראה שמתישהו הפכתי לילדה כף.
חשבתי שאני בוחרת להתכַּפֵף רק מול אימא כדי שיהיה שקט תעשייתי, אבל לא הבנתי עד כמה הכּפּיוּת משתלטת עליי ואוכלת בי בכל פֶּה. בתוך תוכי הלכה וגבהה חומת "אָסוּר" איתנה שלא הייתי מודעת לעוצמתה. אני הרי ילדה מזלג – שכחתןם? אומרת מה שבא לה, מתי שבא לה ולמי שבא לה.
הכּפּיוּת הסמויה הזאת נתקעה לי בגרון, ומנעה ממני להגיד בקול רם וברור את מה שיש לי להגיד ברגע האמת. היא חסמה גם את גרון היצירה כי לא האמנתי שמותר וחוקי לכתוב את מה שעל לִבּי או בראשי. ואם תכנים שמחליקים בגרון זה לא אני, מה הטעם לכתוב. אז הפסקתי.
בתוך כל זה היה לי גם מזל גדול. אבא שלי. אותו המזלגיוּת שלי לא הפחידה או הכעיסה. הוא שָׂמַח בי כמו שאני, וגם אם לפעמים הפה שלי נשמע לו גדול ובוטה מִדי – זה מקסימום הביך או הצחיק אותו. מעולם לא השתיק אותי.
מאז זרמו הרבה מים בירדן. המודעוּת העמיקה, ההבנות התבססו.
הביצוע, אפססס, עדיין מצריך התגייסות מערכתית.
לפעמים כאב בטן/ ראש/ גרון מגלֶה לי שאני רגע לפני להגיד למישהי/ו משהו ששייך (לכאורה) למשפחת המזלגות: להציב גבול לאחד מילדיי, להעמיד במקום לקוחה או לשתף חברה טובה במשהו שעשתה ופגע בי. במקום לשאול את עצמי מה לא אמרתְ – אני שואלת למי אני הולכת להגיד ומה.
לא קשה לנחש שנורית זרחי היקרה, כמו עוד מיליוני נשים, חוותה סוג של השתקה. אני מודה לה על השיר הזה, שחידד את העדפות התפריט שלי ואת ההבנה שמרק בשבילי הוא רק מנת פתיחה.