זִרְעֵי קַיִץ/ נִשָּׂאִים בְּרוּחַ/ מְעִירִים זִכְרוֹנוֹת/ מְעוֹרְרִים עֶרְגוֹנוֹת/ זַרְעֵי קַיִץ בָּאִים בַּנְּחִירַיִם/ וְרוֹמְזִים אֵיזֶה קַיִץ/ הוֹלֵךְ לִהְיוֹת…
מאיר אריאל
ביולי-אוגוסט של תחילת שנות ה-70 היה חם. הכול להט. אין מזגנים. הגברים בחצי גוף עירום או מקסימום גופייה לבנה של פעם.
בשעות הערב כולם מסובבים למרפסות את הטלוויזיות הכְּרַסְתָּניות שניצבו על עגלות עץ קטנות עם גלגלים. מרים ורוּדי, השכנים מלמטה, משחקים פַּסיאנְס* (משחק קלפים; מצרפתית Patience – סבלנות) עם עוד זוג או שני זוגות חברים. נראה שהייתה להם הרבה סבלנות, כי לא מעט המשיכו לשחק עד אחת-שתיים בלילה.
אוכלים ארוחת ערב בשבע כדי שיהיה מספיק זמן לשטוף כלים ולהתיישב בדיוק בשמונה לצלילי המנגינה הפותחת של "מבט לחדשות", ולהאזין לחיים יבין ולמלכה-האֵם דליה מזור שנשמעים בהֵד מכל המרפסות. אוכלים אבטיח קר ומתוק מול הטלוויזיה, ולמחרת קולים את הגרעינים בתנור ומוסיפים אותם לקערת הפיצוחים המתחסלת מדֵי ערב.
אפשר היה לעמוד במרפסת, להציץ לכל הצדדים ולמטה ולראות המון טלוויזיות והמון אנשים שאוכלים אבטיח, מפצחים גרעינים ומדברים. מי שנשאר עֵר עד חצות שמע את פסוקו של יום ואז תקתוק השעון (המפחיד משהו) וסגירת השידורים.
החופש הגדולללללללללללל
לי באופן אישי הוא נשמע כמו הר גבוה ותלול שקשה להגיע לפסגתו. היה לי קשה לדמיין איך 60 ימים שלמים יכולים לעבור בלי בית ספר וחוגים. כמה אפשר לישון בבוקר עד מאוחר? כמה אפשר להתבטל? כמה קופיקו, צ'יפּוֹפּוֹ, דנידין וחסמב"ה אפשר לקרוא?
רוב הילדים לא הלכו לקייטנות, אך כל בוקר הייתה יוצאת מביתה קבוצת ילדים יחידת סגולה לעוד יום של כיף. היו אלה ילדי "אגד" שמזלם שפר עליהם, וכל בוקר בקייטנה זכו לקבל לחמנייה ושוקו! אנחנו המשכנו לאכול את הלחם השחור שנקנה חם וטרי כל יום במכולת של גולדשמיט (ב-38 אגורות), אבל השילוב הקסום הזה של לחמנייה טרייה ושוקו קר הצית את דמיוננו, וגרם לנו להתפלל חזק שבשנה הבאה גם אבא שלנו יהיה נהג "אגד".
אימא שלי, כעקרת בית, נרתמה לעזרת אחיותיה שעבדו מחוץ לבית. היא אומנם לא הייתה הדודה הקיבוצניקית שיכולה להציע בית ילדים, בריכה ומרבדי דשא עם ממטרות מצקצקות שאפשר להירטב מהן בכוונה – אבל קראו לזה "הקייטנה של דודה שרה". עד היום לא ברור איך הצליחה לאכסן בדירה קטנה עם חדר ילדים אחד כמה וכמה בני-דודים. היא עבדה קשה בלהאכיל את כולנו, לפייס מריבות ולהרגיע ילד שנתקף בגעגועים להוריו הרחוקים בתל אביב. למודי ניסיון ידענו שבאחד בספטמבר היא צפויה לקרוס לכמה ימים של התאוששות.
בהיעדר רכב זמין בסביבה (אבא עבד) ורישיון נהיגה (לאימא), במשך השבוע כמעט לא עזבנו את סביבת הבית, וכמעט שלא הגענו לטבול בים או בבריכה. בלי פורטנייט, נטפליקס וניידים יצא שבמשך היום נמצאנו שעות רבות בחצר. על יד הקיקיון הגדול, ליד כלוב הארנבים, מתחת לסוכת הסוסיתא, מתחת/ על עץ התות הענק… לפעמים אולי היו גם גיגית מים או בועות סבון, אבל בעיקרון חוץ ממחבואים, קלאס, חמש אבנים, גוגואים, גולות ו"המלך אמר", המצאנו משחקים ודמויות, הקמנו כנופיות, טיפסנו על עצים, ובאופן פלאי הזמן פשוט עף לנו.
יכול להיות שבפשטות המופלאה של אותם ימים למדנו את כל מה שמכנים היום כישורי חיים.