אני בת מעמד הפועלים. חולצה כחולה. והיא עולָה? לא בטוח. ההורים שלי עבדו קשה, ובדומה לבני דורם האמינו שזו ה-דרך לקיום בטוח והתקדמות בחיים. האמונה הזאת הייתה מושרשת במידה כזו שאיש לא ערער או הרהר עליה.
יום העבודה היה אומנם מדוד ביותר (אבא שלי יצא מהבית בשש ורבע בבוקר ונכנס הביתה בדיוק ברבע לארבע כל חייו), ואימא שלי הייתה עקרת בית, אבל אי אפשר היה לתפוס אותה סתם ככה יושבת באמצע היום. תמיד היה "מה לעשות", שדחה כל פעולה בטֵלה אחרת כמו שיחה, קריאה, כוס קפה עם חברה, מילוי תשבץ ועוד מרעין בישין שאחת דינם: לא להתקיים בסתם יום של חול. ל"מה לעשות" נלוותה בדרך כלל מידה רבה של דחיפוּת, כורח המציאות, קריסת העולם אם לא יבוצע כאן ועכשיו: כביסה, שטיפת רצפה, בישול, אפייה, ניקוי אבק, ירקן, קַצָב, מכולת וכדומה.
גם הזמנים היו קצובים, והאיום הנשקף אם לא יוקפדו היה מוחשי: חייבים "לסיים לנקות עד שהילדים יבואו", "לסיים עם הבישולים ולסדר את הפְּלָטָה עד כניסת השבת", "לנצל את יום השמש לייבוש הכביסה", "להעמיד את ארוחת הצהריים עד שהילדים חוזרים מבית הספר". לוגיסטיקה קשוחה שגם לעונות ולאיתני הטבע יש בה תפקיד לפני ימי תחזית מזג האוויר. והרבה לחץ.
חָכְמַת הַבֵּיְגָּלֶה
אני זוכרת שבכיתות הראשונות אהבתי מדי פעם להיות חולה, כי המשמעות הייתה שבעוד יתר בני המשפחה מתפזרים לעיסוקיהם, אני אוכל להישאר במיטה, לקרוא כמה שבא לי ולאכול בייגלה. להישאר עם אימא לבד בהיכל הריק, ולהשקיף בגנֵבה בין דפי הספר בטקס-הכמעט-קדוש של ניקיון הבית, הרגיש כמעט כמו הצצה אסורה. התנועות המיומנות של האיבוק, הזזת הרהיטים, הרמת הכיסאות, כיבוד הרצפות, הצפתן במי הסבון וכל השאר.
כנראה שמאוד נזקקתי לזה ולכמה דקות נוספות של תשומת לב, מה גם שבייגלה היו שמורים לאירועים מיוחדים.
הַטבָּעוֹת
בית ההורים הוא לא פחות מהטבעה. אני פוגשת את זה כל הזמן, במיוחד בכתיבת סיפורי חיים של אנשים שעשו כל כך הרבה ועברו כל כך הרבה. גם אצלם דמויות אימא ואבא, הבית שגדלו בו, הריחות והזיכרונות, המורשת העמוקה, עדיין עדיין מנצחים כמעט כל דבר.
וגם אם עברו קוּבּים רבים של מים בירדן, ואנחנו יודעים + רוצים + חושבים שאפשר אחרת – עדיין קשה לסגור את הפער בין התאוריה למעשה.
נִרְאֶה לָךְ?!
כעצמאית נפלה בידי הזכות לנהל את היומן שלי. פריבילגיה מופלאה, בעיקר אם מגשימים את מרכיב החירות המובְנה בה. ואכן, לפני כמה חודשים הנהגתי לעצמי שבכל יום שלישי פעמיים כי טוב, אני ביום חופש. הקפדתי לספֵּר על כך לכמה חברות כדי ליצור לעצמי מידת מחויבות גבוהה יותר. כשראיתי את המבט האלכסוני בעיני בתי הבכורה בתגובה לנוהל החדש, הבנתי שכבר מזמן הייתי צריכה לעשות מודֶלינג שכזה. נראה שגם היא כבר די מוטבעת…
בשני ימי השלישי הראשונים מצאתי את עצמי מנקה פינות שכוחות אל בבית, סוגרת פינות ומבצעת משימות דחויות. לא היה כיף. לא הרגשתי חופש. הבנתי שזאת לא הייתה כוונת המשורר. אני אמורה ליהנות בימי שלישי, לחפוש ממלאכות ומהחמ"ץ (חייבת/מוכרחה/צריכה), ובמקום זאת לצאת, לפגוש, לראות, למלא את בורות המים.
לא כל רצון לשינוי מצליח מיד, אז המשכתי.
ואז היו שני ימי שלישי נהדרים שבהם הצלחתי לתכנן מראש תוכנית שכללה פעילות ומפגש על טהרת מילוי המצברים. היה אדיר. נהניתי, הרגשתי קצת כמו ילדה קטנה שקנתה לעצמה מתנה בפעם הראשונה מהכסף שלה.
ואז נוצר עומס גדול מאוד בעבודה.
לפני יומיים שאלה אותי חברה, מה עם ימי שלישי שלך? את ממשיכה?
נאלמתי דום. נמלאתי כלימה. איך נעלמתי ככה לעצמי? עד כדי כך עמוקה ברירת המחדל, שאפילו לא שמתי לב שכבר חודשיים "ימי שלישי עם גלית" התפוגגו.
ועכשיו, עם פריחת השקד, הכלניות, העיריות והרקפות, אני שוב בהרצה.
…Wish me luck