לא מזמן שוחחתי בטלפון עם גולדה בת ה-93, אישה יקרה וקרובה רחוקה שלפני כמה שנים כתבתי את סיפור חייה. היא הייתה אחרי כמה ימי אשפוז בתל השומר, וסיפרה שהרופאים היו חמים ונחמדים מאוד אליה וגילו עניין בסיפור חייה.
הסתבר שסבתו של אחד הרופאים הצעירים הייתה באותו מחנה ריכוז בליטא שבו נמצאה גם גולדה (שיבלי). הלב שלו נפתח אליה. הוא פטפט איתה ביידיש ואמר לה שאין לה מה לדאוג כי "הליטאים מאריכים ימים". די מהר המשפחה של גולדה מצאה את עצמה מחלקת לעוד ועוד מאנשי הצוות את הספר שלה, וזה היה משמח. "אפשר למצוא פחות ופחות כמוני", הסבירה לי בטלפון בגאווה.
בהמשך השיחה הביעה מחאה: "הקורונה גנבה לי שנה מהחיים! החמצתי את הילדות והנעורים… אני כל כך רוצה עוד ליהנות מהחיים. אין לך מושג כמה אני מתגעגעת לשבת בבית קפה עם אנשים שאני אוהבת. אני רוצה לחיות עד 119!" "למה דווקא", חייכתי לעצמי, מתמוגגת מהילדה הנצחית הזאת. "ככה לא יצטרכו לכתוב על הקבר שלי הלכה בטרם עת", ענתה, צוחקת מכל הלב.
שאלתי את עצמי אם באמת הייתה מאושפזת בבית חולים ציבורי כאן באותה ישראל שאני חיה בה. כל פעם אני מתפעלת מחדש מכך שחוויות החיים שלה צבועות בוורוד ובהודיה, ולא משנה איפה, מי ומה – תמיד מתאהבים בה. גם ברגעים הכי אפלים שעברה הבליחה איזו דמות שעשתה מחווה של נתינה והצילה את חייה.
המאזן שלה תמיד מלא, אופטימי ועשיר באהבה. כל מה שלא מתאים להגדרות האלה מאופסן באיזו מגרה נפרדת בלי כעס ורגשות נקם, כלומר הוא לא מפר את הבחירה המודעת שלה במלאות, בּיֵש, ביופי שבבני אדם, בנדיבות ליבם.
חשבתי לעצמי כמה נכונה התפיסה שמה שבִּפנים משתקף ב"חוץ": ביחסים ובקשרים שלנו, בהצלחות שלנו, במפלס הסיפוק ובתחושת הערך העצמי שלנו, במה לא.
נשמע כל כך פשוט אבל למעשה הכי לא מובן מאליו והכי לא פשוט להאמין שכל מה ש"קורה לנו" – ובכלל זאת הקשיים, האתגרים, הלוּפּים שחוזרים על עצמם – משקפים חלקים בתוכנו וכמובן את הדרך שאנחנו בוחרים לפרש אותם ולארגן אותם בתודעה.
ההזמנה העמוקה היא לעבוד דווקא עם המקומות האלה, ומשם לצמוח ולהגדיל את תאי הלב, חללי החמלה ואת מְכל ההקשבה והאנושיות.