"תגמרי בצלחת. בבּיאפרה יש ילדים רעבים."
ההורים של בני דורי חינכו אותנו על ברכי האמונה שכסף לא גדֵל על העצים. צריך לעבוד קשה כדי להשיג אותו, ורצוי לא להיות עם "עיניים גדולות". יש לך עבודה קבועה שמאכילה את המשפחה? זכית! קשה לך? נשוך שפתיים והודֵה לאל הטוב שבמרומים.
סבא שלי עלה לארץ מגרמניה ב-1935, ושנים עבד כסבּל. היה מטפס מדרגות של בתים נושא על גבו שקי קמח ומשאות כבדים אחרים וסבל מקילֶה. אף אחד לא עשה מזה עניין. בכלל, בקריית ביאליק של ילדותי שלטו אנשי הצווארון הכחול: משמרות לילה בבתי הזיקוק, מסגֵרות במפעל, עבודות כפיים במוסך, סולל בונה, נהיגת משאית או נהיגה באגד וכדומה.
מתחת ל"כסף לא גדל על העצים" הובלע מסר נוסף: רווחתך האישית באה על חשבון רווחתו של האחר: "את משאירה בצלחת, ובבִּיָאפרָה יש ילדים רעבים".
תחת דוגמטיות כזאת אין פלא שרבים מאיתנו לא הצליחו לפתח תודעת שפע.
איפה אנחנו ואיפה ההורים שלנו. איפה אנחנו ואיפה הילדים שלנו.
בין האוטומט של "אני הולך לעבודה" לבין "אני צריכה לדייק את עצמי מבחינה מקצועית", "לא בא לי יותר להיות שכיר", "אני רוצה לחיות וליהנות לפני הפנסיה" יש מרחק ענק. איפה זה שׂם אותנו – הדור שגדל על האמונות ההן, אבל חשוף כבר הרבה שנים לאמונות חדשות ולחשיבה ש"האני" במרכזה.
נו, יש עבודה?
במשפחה שממנה באתי אני נחשבת לא אחראית במיוחד: עצמאית! שומו שמים. העצמאיות.ים שכאן בטח מכירים את השאלה האהובה על הורינו (בתוספת מבט מודאג): "יש עבודה?"
עברו לא מעט שנים עד שהבנתי שזה טוב ויפה שאני עצמאית, אבל בפנים אני עדיין מנוהלת מהספקנות החרדתית ההיא שתולה ביטחון ב"מקום עבודה מסודר" ובמשכורת קבועה שנכנסת כל חודש לבנק.
אחר כך עברו לא מעט שנים עד שהצלחתי להשתחרר מהאמונות המגבילות האלה. להאמין שאני מצוינת במה שאני עושה, שאין סיבה שכל העולם (ואישתו) לא ייעזר בי, ושהשפע שלי לא יהיה על חשבון אף אחד אלא ההיפך – שפע שמשפיע טוב.
איך לדעת מה מתאים יותר ומה פחות?
בשנים הממש אחרונות עם נפלאות התבונה והגיל, למדתי להיעזר בגוף ובשידוריו הלא-מילוליים בכל מה שקשור לעבודה (ולא רק).
כשלא מתאים לו – הוא לא בא.
כשהוא לא בא – אני לא באה.
וכשאני לא באה המסר ברור: המשימה הזאת לא בשבילי.
לעוף על עצמי
ברור שלא הפסקתי לעבוד (מאחלת לעצמי לעבוד עד גיל 80-85).
למדתי לשחרר באהבה לקוחות שרוצים ממני מה שלא כיף לי לתת, לעשות בלי לרַצות ובעיקר להדק עוד ועוד את הקשר בין ה"עבודה" לבין הנאה, סיפוק והתמלאות מנתינה.
לחופש הפנימי הזה מצטרפת גם האפשרות לעוף על עצמי (עוד שומו שמים!). להודות על היש, להגיד שטוב לי, שמשגשג לי, שיש לי חוויית שפע, שאני מצליחה להגשים. מותר, אפשר ורצוי. זה כיף, זה מרַוֵוח, וזה רק מביא עוד ועוד מהטוב.
נֵס גדול עושים פֹּה.
חג שמח!