סיפור אמיתי עם תפקיד בעולם.
כיתה ה', בית ספר פיק"א בפתח תקווה. השנה 1946.
כל התלמידים בכיתה ממוצא אשכנזי למעט שלושה: שולמית, שרה בן יקר ומשה רפאלי. המורה הכְּבוּדה רחל איכילוב (מהמשפחה הידועה) ממשיכה לבלבל בין שמות הבנות – שרה ושולמית. זה פוגע ומעליב ששנה אחרי שנה המורה לא מצליחה לזכור את השם שלך.
שרה, ילדה מבריקה ותלמידה מצטיינת, יושבת בירכתי הכיתה ליד בֶּלָה שסובלת מעודף משקל ומקשיים בלימודים. בֶּלָה יורדת לחייה בגלל מוצאה המזרחי. היא צובטת אותה בכל הזדמנות, קוראת לה "ערבייה" ומעתיקה ממנה את שיעורי הבית מדי יום ביומו. שרה לא פוצה פה, גם ככה לא מבינים את התסכול והכעס שהיא פורקת בבית, ואומרים לה שהיא מרדנית מִדי. ההורים, דור ראשון של מהגרים מסוריה עם שישה ילדים, מנסים בעיקר לשרוד.
באחת הפעמים הצביטה של בֶּלָה מפתיעה אותה בעוצמתה ושרה פולטת צעקה. ירקוני המורֶה שואל "מי צעק", וכששרה אומרת "אני" הוא מבקש שתיגש אליו בהפסקה. ב"שיחה" הוא שואל למה צעקה, והיא עונה שבֶּלָה צבטה אותה חזק. מאוד. "טוב. אבל לא צריך לצעוק", הוא אומר לה והולך.
בשיעור מלאכה המורה מלמדת את התלמידות איך עושים רקמת אָז'וּר. זאת עבודה מאוד עדינה: מושכים החוצה חוטים, ומחברים כל שלושה למעין אלומה עדינה, וככה בעבודת נמלים מתקבל עיטור יפיפה.
המורה לתפירה מחלקת לבָּנות מפות לרקמה. יש מפות ענקיות בגודל מטר על מטר ויש קטנות. שרה רוצה מפה גדולה ומקבלת קטנה, אבל זה לא מצליח להרוס לה את ההנאה. היא משלימה את המלאכה בהתלהבות, מסיימת בין הראשונות, ואין מאושרת ממנה כאשר היא מגישה למורה את העבודה ושומעת ממנה "יש לך ידי זהב!".
בשיעור הבא אחת התלמידות, עדנה בן נפתלי, מחזירה את המפה למורה כמו שקיבלה אותה, ואומרת שהיא לא רוצה לעשות את זה. המורה קוראת לשרה, ומציעה לה לעבוד על המפה הגדולה של עדנה. וואוו… בטח שתעשה את זה! עיניה נוצצות גם כשהמורה אומרת שתצטרך להזדרז כי תיכף מסתיימת שנת הלימודים, ותהיה תערוכה של כל העבודות! ההתלהבות שלה בשמיים והיא משקיעה שעות על גבי שעות כדי לסיים את המלאכה, ומגישה למורה בזמן מפה יפייפיה עם ריבועי אז'ור מושלמים.
היום הנכסף הגיע. מקבלים תעודות ושרה במצברוח נהדר, גאה בציונים הגבוהים שלה. הכול מצוין.
נרגשת היא ניגשת לחדר התערוכה.
את המפה הקטנה שהכינה היא לא מוצאת. המפה הגדולה שהכינה תלויה לתפארה, אך לצידה השם עדנה בן נפתלי.