המדור שלי

לא יהיה זה מוגזם לומר שאת רוב הזמן הפנוי שלי אני מקדישה ללמידה על הנפש, על התודעה ועל תהליכי שינוי

זה התחיל מסימנים קטנים שקל לא לשים לב אליהם. פחות חשק לפגוש אנשים. פחות חשק לצחוק, לדבר, לשמוע. האטה כללית

נולדתי רביעית אחרי שני בנים ובת שכל אחד מהם מילא תפקיד ברור: הבכור אחראי-רגיש-תלמיד מצטיין, השני "ילד רע"-מרדן-פורק עול, השלישית

אני בת מעמד הפועלים. חולצה כחולה. והיא עולָה? לא בטוח. ההורים שלי עבדו קשה, ובדומה לבני דורם האמינו שזו ה-דרך

מתלהבת וקצת איטית, אינטואיטיבית, יצירתית, לפעמים הססנית, מאוד ספונטנית, תיאטרון  פחות, דוקו הכי, מחוברת לגוף ולריצה, אוהבת קיץ כשחורף וחורף

יש זמנים שהיסוד הקבוע בחיינו מובל מכוח ההֶתמֵד (האינרציה) ונדחף קדימה על ידי מנוע המחויבויות הדופקות מִדֵי יום על שולחננו

תּוֹדָה לַזּוּם לפני שבוע פנתה אליי נעמי ממרכז הארץ, וביקשה להתייעץ על עבודה סמינריונית שעליה לכתוב בסיום תואר ראשון. בדרך

סיפור אמיתי עם תפקיד בעולם. כיתה ה', בית ספר פיק"א בפתח תקווה. השנה 1946. כל התלמידים בכיתה ממוצא אשכנזי למעט שלושה:

"תגמרי בצלחת. בבּיאפרה יש ילדים רעבים." ההורים של בני דורי חינכו אותנו על ברכי האמונה שכסף לא גדֵל על העצים.

לא מזמן שוחחתי בטלפון עם גולדה בת ה-93, אישה יקרה וקרובה רחוקה שלפני כמה שנים כתבתי את סיפור חייה. היא