המדור שלי

4 דקות ו-15 שניות מהרגע שהתחלתי לרוץ – אזעקה. אני נעצרת, מתבלבלת לרגע. בבניין סמוך דלת הכניסה פתוחה, אני מתקרבת

רַכֶּבֶת ה(ו)רים לפחות במה שנוגע למערכת העצבים הלאומית-ישראלית, נדמה לי שאין חילוקי דעות. היא חזקה. יש לנו חוסן. אנחנו למודי

המלחמה פרצה, הצוות גויס, וגם ילְדי עלה על מטוס ברגע שרק אפשר היה, נישא למולדת על כנפי נשרים. אחרי חיבוק

חנוכה מעֵבר לפינה. הרבה מאוד חושך לגרש. כבר בגן הייתי מאוהבת ברקיעות הרגליים של כל הילדים ביחד. הרעשה של אור: בְּיָדֵינוּ

כָּל מָה שֶׁאַתָּה אוֹמֵר, טוֹב אוֹ רַע, אַתָּה שׁוֹמֵעַ אוֹתוֹ חוֹזֵר בַּחֲזָרָה מִן הָהָר. אִם תַּחֲשֹׁב לְעַצְמְךָ: 'אָמַרְתִּי דְּבָרִים יָפִים

הנַקָּר    שנים הוא דפק לי בראש: "זה קרוב מאוד, אבל עוד לא!" "תמשיכי לחפש!" "את מפחדת!" "תתקדמי!" "אל תוותרי!" "הנשמה

ימים עתירי התרחשויות ותהפוכות. צדק ואי-צדק, נכון ולא נכון, בסדר ולא בסדר. הכול על הקצה. תלוי על בלימה. שנים בחרתי

ביום שלישי, כמה שעות לפני כניסת החג השני, נסענו להסניף טבע. מזג האוויר היה נפלא. חמים וקריר במידה, אפרורי ושִמשי

בבוקר יום שישי יצאתי ליום לימודים בתקשורת מחברת בגבעת חביבה (שעה מהבית). חמש-שש דקות אחר כך נדלקה לי נורה ברכב,

ביום חמישי בבוקר אני קמה חצי חולה. כאבים בשרירים ובעצמות, גרון כואב, עיניים שורפות. אני מחליטה להישאר במיטה עם ספר