אֲנִי בֻּבָּה וּשְׁמִי יְמִימָה-מָה
פְּרוּעָה אֲנִי שָׁנָה תְּמִימָה-מָה
כֻּלָּם אוֹמְרִים לִי כִּי אֲנִי יָפָה,
רַק רַגְלַי הֵן עֲקֻמּוֹת נוֹרָא.
כשהייתי קטנה הייתי בטוחה שהשיר הזה נכתב עליי. נולדתי עם "מום" באגן, וכתינוקת אזקו את רגליי לקשת ברזל שהייתה אמורה לתקן את מִפרק האגן הימני ולהציל אותי מצליעה.
על החוויה של להיות מחוברת במשך חודשים למתקן מתכת יום ולילה אני לא יודעת לספר, כי הייתי בערך בת חצי שנה. מה"מכשיר" שחררו אותי אחרי שנה בערך, אבל עכשיו היה צריך לטפל בכפות הרגליים שנטו חזק פנימה. כמו אלה של ימימה-מה. הפתרון היה נעליים אורתופדיות שחורות (ומכוערות) עם "ציר ישר" שמושך את כפות הרגליים החוצה. בגיל תשע לא הסכמתי יותר לנעול אותן.
עם הזמן המצב השתפר. עדיין הלכתי עקום, אבל אהבתי מאוד לרוץ. בשיעורי ההתעמלות בכיתות הראשונות הפכתי אחת הטובות בריצות קצרות. הרוח באוזניים, התנועה של הגוף והתחרות הדליקו אותי, והייתה בי גאווה ענקית שאני מצליחה לנצח למרות האגן הדפוק שלי. באחת הריצות הבנים עמדו והסתכלו בנו מתחרות, ועודד מהכיתה שמאוד אהבתי ומאוד אהב אותי, לגלג על הרגליים העקומות שלי בקולי קולות.
לא הייתה לו שום כוונה רעה, אבל זאת הייתה הפעם האחרונה שרצתי. ויתרתי על הרוח באוזניים, על הזיעה ועל הכיף שבתנועת הגוף. אפילו סתם כך כשמיהרתי ברחוב לא העזתי יותר לרוץ. שלא יראו כמה הרגליים שלי עקומות.
חלפו ארבעה עשורים ובלי להבין איך ומה, לפני חמש שנים מצאתי את עצמי שוב רצה. לא מתחרה, לא דוהרת, אבל לאט לאט מגדילה מרחקים ומכניסה את הריצה ביער ללו"ז הקבוע שלי. תענוג צרוף. הכול היה נהדר עד שלפני כמה חודשים החל המִפרק הימני לאותת מצוקה ולגרום לי כאבים חזקים. הרגשתי בגידה ואפילו כעס. מה עכשיו? לא מספיק סבלתי בגללו?
שמעתי את עצמי מדברת עם חברים על המִפרק "הדפוק" שלי, אומרת שהוא "עקום", ש"לא הצליחו לרפא אותו", שאולי בכלל כדאי לי לבדוק אפשרות להחליף אותו. דיברתי בו סרה, משתמשת בלשון רעה וצולבת. גם אנטיביוטיקה לא עזרה. המצב הלך והחמיר, והמחשבה על להפסיק לרוץ הפחידה והעציבה אותי. מה עושים?
לפני כמה ימים סיימתי את הריצה צולעת וכואבת במיוחד.
מבואסת ומובסת התיישבתי לנוח על אחד הסלעים ביער, ואז נזכרתי בסיפור "הבית המקולקל" של חברה טובה שבמשך כמה שנים לא הצליחה לרתום את בעלה ומשפחתה לתהליך של שיפוץ הבית. כל אותו זמן, בין תקווה לייאוש, המשיכה להשמיץ את הבית: הוא חשוך, הוא ישן, הוא רקוב, אין בו מספיק… אין בו חלל מתאים ל… הוא לא נוח.
בשלב מסוים, כשנראה היה ששום דבר טוב כבר לא יקרה שם ואפילו מחשבות על קניית בית חלופי עלו, היא קיבלה החלטה לשנות שפה בדיבור על הבית ולהפסיק להזכיר את חולשותיו. בשיחות פנימיות שהחלה לנהל איתו סיפרה לו כמה היא מוקירה את הדרך הארוכה שהם עושים ועוד יעשו ביחד, שיתפה אותו ברגעים מאושרים שקרו בו וביופיין של קרני שמש שנכנסות מבעד לחלון הסלון כל יום בדיוק באותה שעה. תוך כמה שבועות קרה הקסם, ותהליך השיפוץ יצא לדרך. הבית שינה פנים בתהליך בריא ומבריא לשמחת כולם.
גונג. האסימון נפל.
באותו רגע התחלתי לדבר עם המִפרק שלי. הודיתי לו על כך שהוא מאפשר לי לרוץ כל כך הרבה שנים, שהוא איתי מיום לידתי ועד מותי, שאנחנו ביחד בדרך, שבזכותו אני מאוזנת ורגועה, שכל הכבוד לו שהוא מסכים לצאת איתי כמה פעמים בשבוע לריצה ולשרת אותי כשאני סוחבת את הסלים במדרגות, עומדת לבשל או מנקה את הבית.
פמפמתי אותו במחמאות והודָיות עד בלי די. אחרי עשר דקות כשקמתי הכאב פחת באופן משמעותי. עד שהגעתי הביתה הרגל הייתה קלילה כמו שלא הייתה כבר חודשים. חשבתי שאני הוזה.
בימים אלה נבנית בינינו מערכת יחסים אינטימית וכנה, וכמו תמיד בהתחלות של יחסים יש צורך בהרבה תשומת לב, הקשבה, כבוד וספֵּייס אחד לשני. זה לא מובן מאליו לשנות הרגלים של שנים. בשיחות היותר ארוכות אני מתנצלת בפניו (המצאתי לו כבר שם חיבה חדש: מִפ) על ההתערבויות הרפואיות הכואבות שעשו בנו, על הפרופיל הנמוך בצבא ועל כל מה שחווינו שנינו כ"מקולקלים" שצריך לתקן. אני משקיעה במילים, והוא עונה לי בדרכו הפיזית השקטה. דיאלוג טוב ומיטיב. אנחנו במגמת החלמה. תאחלו לי בהצלחה.
ממליצה גם לכם. שנו שפה. שנו יחס. קורים פלאים. מה זה כבר דורש. מקסימום יחשבו שהשתגעתם.
קחו משהו שאתם רגילים לדבר עליו בשלילה כמו אני לא מספיקה כלום/ אני לא יודע לבשל/ אין לי סבלנות ל…/ אני אף פעם לא מצליח ל…, ותחליטו שאתם לא אומרים עליו יותר מילה רעה אחת.
תתחילו לדבר איתו, ללטף ולפרגן לו מכל הלב ומתוך כוונה מלאה, וראו מה קורה.
זה Win-Win. מותר ומומלץ לנסות בבית.
אם זה עבד גם לך – אשמח מאוד לשמוע ולשתף.
בואו נעביר את זה הלאה. המייל שלי למטה.
החלמה מהירה ובהצלחה!