לאחרונה התנסיתי על בשרי ב"הזדמנות" יקרה מפז שמתגשמת בכתיבת סיפורי חיים:
לצלול לחוויה מאתגרת מן העבר, ואז לסדר, לארגן ולעבד אותה מחדש ככה שתהיה מיושבת, מלוטפת ונינוחה בזיכרון שלנו ופחות דוקרת ומכאיבה.
במסגרת סדנה לסטודנטים לחינוך שכותרתה מורים-הורים-קהילה, הוקצתה לי שעה לספר על הדרך החינוכית שעברנו כהורים עם בתי הצעירה שהתמודדה עם קשיי למידה. התבקשתי לשים דגש על הקשר עם המורים, עם ה"מערכת" וברקע ההתמודדות בבית.
הלו"ז נקבע חודש וחצי מראש, ואני, ייקית בנשמתי, מצאתי את עצמי דוחה, מרחיקה ומדחיקה את הכנת ההרצאה והמצגת. יומיים-שלושה לפני המועד האמור הבנתי שה"מַנְיָאנָה מַנְיָאנָה" שלי אזל, והגיע רגע האמת. אין ברירה, התחייבתי.
ממה להתחיל, שאלתי את עצמי, ובלי שתהיה לי תשובה ניגשתי למגֵרה שבה אני שומרת מסמכים "היסטוריים", מכתבים, ברכות ועוד. אם יש משהו שאני אוגרת בחיים האלה זה בעיקר חומרים כתובים, ובכלל זאת קרעי דפים ופתקים מכיתה א ועד היום.
למרות שלא ידעתי מה בדיוק אני מחפשת, הרגשתי כובד רגשי כאילו אני צוללת למרתפי האינקוויזיציה ולא למגרת מסמכים תמימה.
אחרי נבירה של חצי שעה מצאתי את מה שלא ידעתי שחיפשתי, והכובד הלך והתפוגג. התבהר לי שחלק מ"העדויות" הטמונות במגרה עדיין מכאיבות עבורי. יש בה תיעוד של רגעי מצוקה והתמודדות יומיומית עם רצון פיצפון לצאת מהבית ולהגיע לבית ספר, וגם אז בעיקר כדי לפגוש את החבר'ה. את כל זה ממש לא בא לי לפגוש.
בעזרת הרבה שאיפות ונשיפות משולבות באמירות תומכות וחיוביות לעצמי, הצלחתי לא לברוח. מרקרתי בקפידה כמה שורות מתוך שלושה-ארבעה אבחונים שנעשו לאורך הדרך, מצאתי כמה מהמכתבים הזועמים שהייתי מקבלת מבִּתי בימים קשים במיוחד של ויכוחים וחילוקי דעות, וממש בערב שלפני ההרצאה ארגנתי מצגת קצרה שתעזור לי לזכור מה אני הולכת להגיד.
ההרצאה התחילה בדיוק בזמן, ואחרי כמה עיכובי זום מסורתיים יצאנו לדרך. היה לי חשוב לבוא עם לב פתוח, והבחירה שעשיתי הייתה לשתף כאימא כנה ואותנטית ולאו דווקא כאימא רהוטה יודעת כול ובעלת משנָה סדורה. כי אין לי כזאת. רציתי שהחוויה שעברנו אנחנו עם הבלבול, הכאב והתיקונים-תוך-כדי-תנועה תגיע ללבבות, ושהסטודנטים יקשיבו לקול של הורה לילדה קצת אחרת וירגישו.
חשבתי שיהיו 30 סטודנטים. בפועל היו בין 70 ל-80. לפי כמות השאלות, התגובות בצ'ט והחיבוקים הווירטואליים החמימים שזרמו אליי בדקות האחרונות שהוקצו לכך, נראה שהמשימה הצליחה.
ואני?
שמחתי על ההזדמנות לספר מחדש את סיפור ההורות המיוחד הזה, ולהרגיש שהתבונה ונקודת המבט ממרחק הזמן כשתי יכולות המתעצמות בנו עם הגיל, אפשרו לי להניח את הסיפור האישי שלי ברכות, בחמלה ועם הרבה הוקרת תודה על מה שהיה, מה שלא ומה שהיום.