התמונה של א' באתר נראתה נחמד. גם המשפט ששלח היה שלם, וארוך יחסית לחד-מילתיים ששולחים "היי" סתמי ומקווים לטוב. מבט חם וכחול, גבה קומה, תפוצת דרום אמריקה, שמונה שנים בארץ. נשמע נחמד. תיכף חגים וחשבון נפש, לא יזיק גם לךְ לתרום משהו לטובת העלייה, אמרתי לעצמי. בכרטיס היה כתוב שהוא עוסק בשיפוץ דירות ובעסקי נדל"ן בספרד, ומתוקף היותו בעל תואר בכלכלה הוא אף יועץ פיננסי המייעץ לאנשים בכל רחבי דרום אמריקה.
תִּקְוָה
התפוצה הרחבה הִרשימה וכמוה מגוון העיסוקים חובקי העולם, יאללה בואי נתקדם. החלפנו מספרי טלפון, והעתקנו את זירת ההתכתבות מהאתר המייגע לטובת הווטסאפ הידידותי. מהר מאוד העברית יצאה מהתמונה, כי לא' יותר קל באנגלית. לי פחות, אז השתמשתי בעברית קלה, ונזכרתי בעבודה עם המתנדבים בחדר האוכל בקיבוץ ובתקשורת המשעשעת עם בריטי, נורבגית, דנית ואמריקאית שהיו כולם חלק מהצוות.
כיוון שהקשר בינינו נוצר ממש לפני שטסתי לברלין, כתבתי לא' בעברית מאוד קלה שאני נוסעת, וביקשתי שנדבר בשובי כי אני לא פנויה. איזה כיף, חשבתי לעצמי, יש לְמה לצפות, ולא סתם לְמה לצפות. החגים כבר בפתח, ומה חביב ורומנטי יותר מלמלא את הזמן שבין הארוחות והקָרָחָנוֹת בטיולים זוגיים – הוא על ההגה, אני בנופים המתחלפים. איזה כיף יהיה לחזור ולנחות ישר לליבה של הרפתקת אהבים במקצב ספרדי.
כאן הסתבר שמה שאני החשבתי כעברית מאוד קלה לא באמת היה כזה. הבקשה שלי שנחדש את ההתכתבות אחרי שאחזור, לא באמת זכתה להתייחסות. הודעות ווטסאפ המתעניינות בשלומי ועוד מיני שאלות ומסרים הבהירו מעל לכל ספק: הבחור החמיץ לגמרי את הרעיון שאני עם הילדים בזמן איכות נדיר, בלי בני הזוג ובלי הפרעות. פה ושם קיבלתי תמונות שלי (מאתר ההיכרויות) בתוספת אימוג'י ולפעמים גם איזה צילום מסך מהאתר (העסקי, שלי) בלוויית חיווי חביב ולא ברור. טוב, לא הכול חייב להיות מובן מהתחלה. ביניהם שזר סרטון לפני-אחרי של הדירה שרכש ומשפץ בספרד, וכתב שזה עיסוק מאוד מהנה ורווחי. פה ושם חלפה בי מחשבה טועה: איך אוכל לוותר על מרכיב העברית בקשר? איך אוכל בלי לחפור על מילים וביטויים, לדסקס שירים בעברית, להקשיב לשירים בעברית? נו, אבל מי אני שאחבל בפוטנציאל ואתקטנן. גמישות ווטסון, גמישות, זה שם המשחק.
כל פעם שזיהיתי בנייד עוד הודעה מא' שעשתה את כל הדרך מנפת הקריות ועד ברלין, שכנעתי את עצמי שֶׁמה יותר חביב ממחזר לטיני עקבי שכזה, שמרחקים קטנים עליו, ושלמרות שטרם החליף איתי מילה בעל פה, ובטח ובטח לא פגש אותי – מגלה חריצות שכזאת כבר בשלב המוקדמות, ומתנסח כה נפלא באנגלית רהוטה (הסתבר שהוא גם מורה לאנגלית).
הַהִתְאַרְגְּנוּת לִקְרַאת הַדֵּיט
יומיים-שלושה לאחר שובי מברלין הקסומה החלה התארגנות לקראת הפגישה המיוחלת. לָמָה התארגנות?, תשאלו. כולה שנינו בקריות. כאן החל תוכן הכרטיס שבאתר להיצבע בצבעים מעט שונים, לגיטימיים אומנם ולא פליליים חלילה, אבל שונים בתכלית השינוי. הסתבר שבין ייעוץ פיננסי בפריסה עולמית לבין רכישת דירות ושיפוצן, נקלע א' לגירעון כספי, ונעתר להצעת עבודה כcaregiver-. לרגע עלה מן המילה צליל חסוד שכזה, לא הייתי סגורה על המשמעות, אבל די מהר הבנתי שהבחור עובד כמטפל סיעודי, ואז גם הוסיף שאין ברשותו רכב (וגם לא רישיון) אך הוא מסתדר מצוין בתחבורה ציבורית.
ליבי נחמץ. תשכחי מ"שנינו נוסעים במכונית/ אני לא יודעת לאן נגיע/ כשההגה נמצא בידיים שלךָ". "אז מה, פמיניסטית גדולה? אז מה אם את תאספי אותו?", יישֵר אותי בנחרצות חבר צדיק.
"את לא תתני לשום קולות רעים להפריע לך!", המשכתי לשוחח עם עצמי ולנשום נשימות עמוקות. יש מצב שמסתתרת כאן נשמה נדירה עם יכולת נתינה מטורפת. מה זאת השיפוטיות הזאת. נכון שכאן בישראל התרגלנו שרק פיליפיניות והודיות מטפלות בהורינו, אבל זה לא משהו להתגאות בו. סיכמנו שאני אוספת, וכתבתי לו פעמיים שלוש, גם בעברית (קלה) וגם באנגלית, שיחשוב על מקום מתאים לשבת בו.
הַדֵּיט
כבר באור הצהבהב הקלוש שהאיר את שביל היציאה מביתו, הבחנתי באדם די גדול שפוסע לכיווני בתנועתיות לא ספורטיבית במיוחד. ליד האוטו ממש גיליתי שאם חשבתי שאבא שלי ז"ל היה הגבר האחרון בעולם שאוהב לתחוב את החולצה למכנסיים, ולהדק את כל המבנה בחגורה – טעיתי ובגדול.
א' נכנס לרכבי במעט כבדות (הרבה איברים, הרבה מסה), וכששאלתי לאן לכוון את ההגה ענה שאין לו מושג, הוא לא מכיר כאן יותר מדי. נשמתי עמוק והובלתי את הרכב למקום שאני מכירה. כבר במהלך הדרך שמתי לב שאני חוזרת על כל משפט פעמיים, כי א' מתקשה להבין או לשמוע או שניהם. טוב, נגיע למקום שקט וזה ישתפר, הבטחתי לעצמי.
בבית הקפה המוזיקה הייתה מחרישת אוזניים, ומסביב המון אנשים דיברו, והמלצריות קרקשו בכלים בלי הפסקה. א' ישב מולי, ובכל פעם שדיברתי שלח אליי צוואר ארוך תוך קירוב מקסימלי של האוזן לפי. "תתקרבי, תתקרבי", סימן לי כל פעם כשנשענתי מעט אחורה לאסוף כוחות. הגעתי כבר לרמת ווליום ותסכול די גבוהה, כשלפתע הבחנתי במעין משדר קטן נעוץ על דש חולצתו. מה זה?, שאלתי. אהה, חייך, זה של מכשיר השמיעה. הוא כבר לא כל כך טוב, אני צריך להחליף אותו.
טוב, מכאן הדברים רק הלכו והידרדרו לכדי שיח של חירשים. הוא לא שמע אותי, או לא הבין אותי, וגם הדברים ששמעתי ממנו לא גרמו לי להתנחם, להתלהב או לשמוח בשום צורה. אני זוכרת הרבה רעש, כאב ראש רצחני ואת זה שכל הזמן ראיתי מול העיניים את שלושת הקופים החכמים: זה שאינו רוצה לראות, זה שאינו רוצה לשמוע וזה שאינו רוצה לדבר.
שאלתי את עצמי מי מהם זו אני.