לְשֵׁם שִׁנּוּי

צְלִיל מֵיתָר

זה נשמע חורק. חבל מסתובב על גלגלת חלודה. צליל שלא שמעתי שנים. הוא התגנב לאוזניי, ובשנייה הציף בי זיכרון ילדות: השכנות שתולות כביסה על חבלים המתוחים בין שני מוטות ברזל ומתגלגלים על ציר. עדיין לא הייתי בטוחה, ואז הגיע ענן מבושם של כביסה ריחנית ואִשרֵר.

למחרת בבוקר התעוררתי לציוץ ציפורים שונה. יש כאן ציפורים אחרות… המון דרָרות, אולי בגלל הקִרבה לכפר. הן רעשניות בטירוף ועירניות מאוד. מתחרים בהן העורבים שקריאותיהם קורעות את האוויר בכוונה שלמה. עדיין לא מצאתי כאן את אהוביי העורבנים מִבְזְקָנֵי התכלת, שהיו מקפצים תדיר על ענפי העצים בחצר ומשמחים את עיניי ואת ליבי.

תּוֹךְ שָׁעָה

עשרות ארגזים ופריטי ריהוט הועמסו על המשאית ועזבו את היישוב. מסתבר שלוקח בדיוק שישים דקות (הסתכלנו בשעון) להעמיס פרק חיים בן 25 שנים, ולשנֵע אותו ליעד אחר. קלות בלתי נסבלת שלא משקפת את החודש שקדם לה. חפירה בכל ארון ובכל מגרה, מיון, אלבומים, מכתבים, ניירת, תמונות. מסע אינסופי אל העבר, שחִייה בים הזיכרונות, גם באלה שהיה עדיף שיישארו מכוסים בשכבת אבק.

אקדח המסקינגטייפ בלע ארבעה סלילים חומים שחתמו עוד ועוד ארגזים: שָביר / מטבח/ ספרים/ מסמכים/ מצעים…

תּוֹךְ חֲצִי שָׁעָה

המשאית הגיעה לכתובת החדשה, ובפחות מחצי הזמן שהועמסה – נפרקה. הסבלים היו במצב רוח טוב, עבדו בניחותא, ולפני שהספקתי להבין מי נגד מי, הגיע אליי הרס"ר האחראי ובישר לי בחגיגיות שהמלאכה נשלמה. טוב שהכינו אותי מראש שנהוג לתת טיפ נדיב. מאוד.

מִמָּה מַתְחִילִים?

תלוי את מי שואלים. הבנות הסתערו על הארגזים והחלו ליירט את תכולתם לארונות, לשידות ולמגרות – בגדים, מטבח, ספרים – כל תכולה וכתובתה היא. אני הסתובבתי מבולבלת בתוך המהומה. לא מצאתי את עצמי.

אפשר לסכם את היום הראשון במשפט שאמרה לי בִּתי בבוקר למחרת: אימא, אתמול פרקת ארגז אחד…

אֵיךְ מַמְשִׁיכִים?

בצעדים קטנים. עם הרבה הפסקות מתודיות. הולכים להכין אוכל בין לבין. מתעלמים מהבלגן. לא מוצאים איפה הקערה, איפה הסיר. היה לי ברור שהימים הראשונים יהיו כאלה, לא הלחצתי את עצמי. מה שיכולתי עשיתי, וכל פעם כשנגמר לי האוויר הפסקתי. זה שהמובילים העמיסו ופרקו בשעה וחצי, לא אומר כלום. שייקח שבוע. שייקח שבועיים. אי אפשר למהר כאלה דברים.

להרכיב מחדש, להתמקם ולמקם זה חתיכת מסע עם רבדים רוחניים-נפשיים-פסיכוסוציאליים… יו ניים איט. מארי קונדו בטוח מבינה אותי.

גַּם הָאוֹטוֹ עוֹבֵר שִׁנּוּי

עבר שבוע. שכחתי מהאוטו. הייתי עסוקה בהתארגנות בבית, והיה החג. חוצמזה הקניות במרחק הליכה ברגל וגם הכספומט ובית הקפה. אתמול בבוקר כשהגעתי אליו, שמתי לב לכמות העלים והאבק שכיסו אותו. כשהנעתי הוא השמיע צליל של עלבון על נטישה. איפה הייתְ, שאל. הגזמתְ להשאיר אותי ככה שבוע ברחוב שאני לא מכיר.

אחר הצהריים חזרתי הביתה. לפני שיצאתי הפעלתי את הווייז. אוטומטית האצבע לחצה "בית", אבל אז קלטתי שזה יוביל אותי לכתובת הקודמת וצריך לעדכן. זהו, זה סופי. עברתי דירה.

מָה עַכְשָׁו?

זה מרגיש קצת כמו להתחיל ללכת. מתרגלים לצלילים, מודדים מרחקים, יוצאים מהבית ורואים מיד הרבה אנשים. לומדת את הדירה, מתי השמש כאן ומתי שם, איך הכביסה מתייבשת, איך בחצר הקטנה, מה רואים מאיפה, איך האוויר, איך הזרם במקלחת. איך זה לרוץ לא ביער.

האוכל שמבשלים כאן יוצא אותו דבר? לא יודעת, לא בטוח.

מׇשְׁכֵ֖נִי אַחֲרֶ֣יךָ נָּר֑וּצָה

בכל רגע ורגע אני זוכרת מצוין שביקשתי לעצמי את השינוי הזה. התבשלתי עליו המון זמן.

שמחה שעשיתי אותו, עדיין אין לי מושג מה יביא איתו. בינתיים אני מרפה, פותחת עיניים ואוזניים, סקרנית, מקשיבה, מתמסרת ונותנת לדברים להוביל אותי.

המשך יבוא.