המלחמה פרצה, הצוות גויס, וגם ילְדי עלה על מטוס ברגע שרק אפשר היה, נישא למולדת על כנפי נשרים. אחרי חיבוק שלום קצר בבית המשיך, וכמה שעות אחר כך כבר קיבלנו סרטון משעשע שצילם תוך כדי התקרבות לחבר'ה שמקבלים אותו בבסיס במחיאות כפיים ושריקות התלהבות. כבר היה שווה.
השבועות הראשונים בצפון הוקדשו לאימונים ולהסרת החלודה, בכל זאת עברו 7-6 שנים מאז הסדיר. "זהו אימא, אני מכונת מלחמה", סיפר לי מחויך בטלפון. תוך כמה שבועות, הודות לעם ישראל היפה ולבישולים הביתיים שהגיעו מכל עבר, וכן לעשיית כושר והתפחת שרירים (שאליהם פחות התפנה בגולה) – העלה הבחור במשקלו קילוגרמים רבים, השיזוף עשה את שלו והשייפ השרירי והחתיכי הוחזר לאלתר. ציפיתי שיקטר, בכל זאת נקרע מלימודים, מעבודה, מדירת סטודיו קסומה ושקטה, אבל הוא רק חגג את העובדה שאין כאן חורף, ושאפשר ללכת בחצי גוף ערום גם באוקטובר-נובמבר.
שָׁלוֹם לְךָ יַלְדִּי שָׁלוֹם מֵאִמָּא
אֶת מִכְתָּבְךָ קִבַּלְתִּי בְּנִי הַטּוֹב
וְלוּ יָדַעְתָּ מָה שָׂמְחָה בּוֹ אִמָּא
הָיִיתָ קְצָת יוֹתֵר מַרְבֶּה לִכְתֹּב
ואז הטלפון צלצל. אימא, אני מתקשר כי עוד מעט לוקחים לנו את הניידים… כיווץ בבטן. קיללתי את המלחמה, את זה שהיא לא נגמרת, את כל מה שנלקח מאיתנו. הייתי בטוחה שהקללות והטרֶפֶת נשארו אצלי בבטן, אך הצחקוק הנבוך מהצד השני הבהיר לי שהכול נאמר גם נאמר ובקול רם ונישא. השכל ניסה לאותת – תגיבי כפי שצריכה אֵם עִברייה להגיב, אבל זה לא עזר, לא הצלחתי לבלום: איך תדעו להיזהר מכל ה – – – האלה? הוא שתק כמה שניות, הבין שיש כאן רגע. זה בסדר אימא, התאמנו על זה.
השיחה הסתיימה וכארי בסורג המשכתי לענות את עצמי על מופע אימא עושה בושות שנתתי. איך לא תמכתי ועודדתי. איך לא חיזקתי. הזדרזתי ושלחתי הודעה, מקווה שהטלפון עדיין אצלו: יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם. גייסתי מהר את אבא שלי מלמעלה שישמור עליו ועל כולם. פעם היה שריונר, עכשיו שישתמש ביתרון הגובה. גאָה בהַצְלָחָתִי להתעשת שלחתי עוד הודעה: שמור על עצמך יפה שלי, ואז שוב החלקתי: אימא שומרת עליך מכאן. על הברכה התנכית הופיע צמד וי כחולים, ההחלקה נשארה כבר מחוץ לתחום.
וְשׁוּב אֲנִי חוֹבֶשֶׁת מִשְׁקָפַיִם
וְשָׁבָה בּוֹ לִקְרֹא גַּם לְשַׁנֵּן
חֲבָל רַק שֶׁכָּהוּ קְצָת הָעֵינַיִם
וְהַדִּמְעָה קְצָת מַפְרִיעָה גַּם כֵּן
צְבָא הַהוֹרִים לְיִשְׂרָאֵל
בד בבד עם גיוס הבנים, חזרה לחיים קבוצת הווטסאפ של ההורים עם תיאומים, תרומות ושאר ירקות. מאז השתחררו הבהבה הקבוצה פעם בשנה, מציגה את תמונת החתיכים במפגשם הקבוע. הבנים שלנו הם לגמרי אחים. צמודים זה לזה בכל הזדמנות, מבלים וחוגגים חתונות ולידות, מטיילים בחו"ל ביחד ועוד. יש להם ידיעה ברורה שאם אחד מהם ייקלע לקושי, הצוות יגיע ויתייצב לצידו בכל מקום בעולם עם כל מה שצריך. זה טבוע וחתום בהם כמו הקעקוע של סמל היחידה שעשו בסדיר. היום חשבתי כמה ברי-מזל הם להלך בעולם עם ידיעה כזאת. איזו זכות.
ואנחנו ההורים, מתבגרים יחד איתם. במהלך חנוכה דוסקס בקבוצה משלוח מזון טרי, ואחת האימהות שיתפה ששמעה על אוכל טבעוני שלא הצליח להגיע לשטח בגלל סוגיית הכשרות. היא כעסה. יש בצוות כמה חבר'ה דתיים, וקיוויתי שהמתח והנפיצות לא יחבלו ברוח הכל כך טובה של שיתוף פעולה ותמיכה הדדית. השתרר שקט מתוח. אחרי עשר דקות מישהו שלח טופס הנחיות עדכני של הצבא בנושא, ונראה שכולם לקחו אוויר.
למחרת כתב אחד האבות הדתיים: "תודה לכל העומלים ועוסקים. אני משגיח במלון. כשרות לדתיים זה כמו גלוטן לצליאק. לא קשור לדת. כבוד לתת לכל אחד מה שחשוב לו. שוב ממש תודה לכולם."
אשרינו. שם זה נגמר והתקדמנו למשימה הבאה, או כפי שסיכם את האירוע אב בלתי נלאה ונערץ אחר: "הכול בסדר. שבוע הבא – בגטים טריים, שניצלים מעולים, מטבוחה חריפה, אהבה וטחינה. אישור רבנות ואפילו עמבה. חג שמח ובשורות טובות".
כנראה שלמדנו משהו.
וְאַל תִּשְׁכַּח בַּלֵּב תּשִׂימה
שֶׁגַּם צְלוֹחִית רִבָּה יֵשׁ פְּנִימָה
שֶׁתֹּאכַל, רַב סַמָּל
וְתָשׁוּב תָּשׁוּב בָּרִיא לְאִמָּא
בְּשׂורות טובות!
מילות השיר מתוך "מכתב לאימא" של נתן אלתרמן