לפני כמה שנים הצלחתי להשתתף בסדנה "לִחיוֹת כדי לסַפֵּר, לסַפֵּר כדי לִחיוֹת". הסדנה יועדה לעובדים סוציאליים ומלווים רוחניים, אבל השם הדליק אותי ולא יכולתי להשלים עם הרעיון שלא אשתתף בה. החלטתי להתקשר לנעמי מילר המנחה ששאלה קצת על הרקע שלי, וכששמעה שבין היתר אני כותבת סיפורי חיים פתחה בפניי בשמחה את הדלת.
נעמי התגלתה כאוצר אמיתי ומלא השראה, ונהגה להתחיל כל שיעור עם שיר או טקסט מיוחד ולהפליג איתנו לעולמות רחוקים. לפעמים חשבתי שאין ספר או שיר בעולם שהיא לא מכירה. הרגשתי זכות גדולה לשבת סביב אותו שולחן (באמת ישבנו סביב שולחן ענק בבית ציורי וקסום בראש פינה שהטבע נשקף מכל חלונותיו) עם אנשי טיפול שעבורם כתיבה כ"כלי עבודה" הייתה עולם חדש כמו שעבורי דילמות ומצבים שקשורים לטיפול בחולים או בנוטים למות.
נעמי הכירה לנו את הביטוי "סטורי-טיילורינג" – חייטוּת של סיפורים, כדימוי לכך שכאשר אנחנו מספרים סיפור אנחנו עושים פעולות דומות לאלו שעושים תופרת או חייט: מחברים, מטליאים, גוזרים, מקצרים, מרחיבים, מאריכים… וכמו שהמידות שלנו משתנות במשך החיים וכמוהם הטעמים שלנו, הצבעים שנעדיף ועוד ועוד – גם הסיפורים שלנו משתנים.
מלאכת החייטוּת הזאת שנעשית באופן לא מודע היא זו שגורמת לסיפור לקבל את החותם "שלנו". לדוגמה, אורי, מאיר ויואב יכולים לצפות באותו משחק כדורגל של הקבוצה שהם אוהדים, אך כל אחד מהם יחזור הביתה ויתאר אותו במילים ובהדגשות שלו וכך סיפור המשחק ייצבע בשלושה גוונים.
הצביעה האישית הזאת נעשית על ידי בחירות כמו:
שימוש במילים מסוימות ולא באחרות (מדהים/ עוצר נשימה/ פנטסטי/ שוס/ אין מילים)
תיאור רחב מאוד של מקטעים מסוימים בסיפור ו"דילוג" קליל על אחרים ("איך שאני מרגיש את הדפיקה מאחורה אני מסתכל במראה ו…" ומכאן פירוט של כל שנייה ושנייה)
שימוש בדרמה/ מתח/ הומור ("אני פותח את הדלת ולא תאמיני מה אני רואה…")
פאוזות/ נשימות שאנחנו לוקחים בין מקטע למקטע
תבליני ריח, צבע, צליל, טקסטורה
למעשה, בכל פעם שאנחנו משתפים בסיפור – ולא חשוב אם מדובר במשהו "קטן" שקרה היום בעבודה או באהבה נכזבת שחווינו בכיתה ג' – נפתח בפנינו פֶּתח לארוג מחדש את הפרטים ו"לשכתב" אותם.
הפֶּתח הזה יכול להפוך להזדמנות לארגן את הסיפור במגרות הזיכרון שלנו בדרך רכה ומפויסת יותר, ומעתה והלאה לשאת אותו יותר בכיף ועם פחות משקל וכובד. אני יכולה לומר שסיפורי החיים שלי מתבגרים ומשתנים איתי כל הזמן.
המפתחות שקיבלתי בסדנה עזרו לי לפתֵח הקשבה עמוקה יותר לבחירת מילים, לאינטונציה, לווליום הדרמה בסיפורים שאני מספרת או שומעת כל יום, ולהבין איזו הזדמנות טמונה בחייטות הסיפורים השוטפת ובטח ובטח בבחירה לספר ולתעד את סיפור חיינו.
חלקים מכל פינות התודעה נאספו והתחברו לפאזל שלם.
ואפרופו חגי תשרי
אני בוחרת לספר על תשפ"א
שתהיה שנה מפתיעה, מסקרנת, מאתגרת ומרחיבת גבולות
שתמתח בינינו הרבה חוטים בכל הצבעים
שתגביר ערבות הדדית וראיית האחר
ושתזמין לבבות לפעום יחד בעוצמה מבריאה.
שנה טובה!
כיתוב לתמונה:
מתוך אתר נוסטלגיה אונליין: תופרת שבאה לתפור בבית