סוף השבוע בפתח. שוב קניות. עומדת בתור לקַצָּב.
האדם שלפניי, בן שבעים בערך, מבקש מהקצב "גַבּוֹת עוף".
שמעתי טוב?
הקצב נעלם בחדר המקררים הפנימי, ואני מנצלת את הרגע לשאול את האיש על מה מדובר. בעיניים נוצצות וחיוך רחב הוא מספר לי על נפלאותיו של גב העוף המתבשל במרק לצד עיגולי הגזר ותפוח האדמה, מתרפק על הטעמים והריחות שמלווים אותו מילדות.
תוך שנייה אני לא מבוגרת אחראית במשימת קניות בתור לקצב, אלא אורחת אי-שם בזמן בחוויה חמימה עם ריח של בית ומשפחה. התיאור שלו גם פותח לי את התיאבון, וכשמגיע תורי אני מתגברת על המבוכה ומבקשת "גבות עוף".
למחרת, ליל שבת, אנחנו מתענגים על מרק העוף, ואני מספרת על המפגש בסופֶּר עם האיש שבזכותו המרק יצא טעים במיוחד. היחיד שמבין על מה אני מדברת הוא בנימין, בן למשפחה דתית שמתארח אצלנו, וזה מה שהוא מספר לנו על הכנת העוף אצלם בבית לקראת שבת.
"להאכיל שמונה ילדים בתקציב מוגבל זה אומנות. אבא שלי היה קונה שלושה-ארבעה עופות שלמים לשבת, ובבית היה חותך אותם ככה: החזה נפרס לשניצלים, הכרעיים שוגרו לאפייה בתנור, והגרונות המחוברים לגבות העוף הועברו למרק. אחרי הבישול אימא הייתה מושיבה אותנו לנקות את חלקי העוף, כדי שבסופו של דבר יישאר במרק רק מה שנועד לאכילה."
נו מה? תגידו. בסך הכול מרק. בסך הכול עוף. אלא שבכל פעם אני מגלה מחדש כמה הריחות צרובים עמוק במגֵרות הזיכרון שלנו. וגם אם נדמה לנו ששכחנו – מספיק שנטפס במדרגות לבקר חברים ונעבור ליד חלון מטבח אקראי – הריח שיסתלסל ממנו יעלה בנו בתוך שניות זיכרון בהיר של טעם, מקום או מפגש מלפני שנים.
נזכרתי במילים מלאות הגעגוע של יוסי שסיפר על הפּירֶה, הכבד עם הבצל המטוגן והבורשט שהייתה סבתו מגישה לו כילד (לפני יותר משישים שנה).
נזכרתי בסיפורים של חגית על אביה הפרדסן והניחוח המשכר שעלה ממנו ומפירות ההדר שהיה קולף ביד אומן לה ולאחֶיה בשובו מהפרדס (לפני יותר מארבעים שנה).
נזכרתי ביום האפייה של אימא ובתנור האפייה הקטן. כל יום חמישי הייתה רודה ממנו לא פחות מארבע רולדות שמרים ועוגה בחושה שמילאו את הבית בניחוח מבטיח ומנחם.
אוכל, ריח, טעמים, זיכרונות. הסיפור שלנו.
אהוד מנור המופלא תיאר זאת נהדר:
וְלִפְעָמִים שָׂרִיד שֶׁל רֵיחַ
אוֹ צְלִיל מֻכָּר אוֹ קְצֵה מִלָּה
מֵשִׁיב אֵלֶיךָ גַּן פּוֹרֵחַ
מַחְזִיר אֶל קַו הַהַתְחָלָה.