כאן שידורי ישראל מירושלים, למאזינים שלום רב. השעה אחת, והנה החדשות מפי יעל בן יהודה… כבר במדרגות בחזרה מבית ספר ידעתי שברגע שאפתח את הדלת אשמע "ששש" (תוך כדי צִלחוּת ארוחת הצהריים), ורק בסיומן יגיע תורי. גרם המדרגות בבניין היה פתוח וחלונות המטבחים פנו אליו, כך שזה עבד גם הפוך. אם יצאתי מהבית בתחילת החדשות, יכולתי בקלות לשמוע את הֶמשֵכן המענג בהגייתן המופלאה של חיותה דביר או ראומה אלדר עד המדרגה האחרונה. זה היה פסקול חיינו. מקלטי הרדיו היו מכוונים לגל הקל, רשת ב', כי מה יכול לעניֵין מישהו יותר ממה שקורה במדינה שלנו.
בְּשׁוֹךְ הַסְּעָרָה
בסופו של סיבוב הבחירות האחרון, לא יכולתי שלא לחשוב על הפער בין אז להיום. מתי הפסקתי להקשיב לרשת ב' או לגל"צ, מתי הוצאתי מהסיסטם את יומני החדשות, הפרשנויות, המלל הפוליטי, מכבסת המילים והעימותים. עם הזמן הפסקתי גם לקרוא עיתונים. עברתי למנוי סופשבוע, וגם אותו הפסקתי כי בעיקר מילאתי את תשבצי ההיגיון. אני נזכרת בדמויות פוליטיות מן העבר ומתמלאת געגועים. רובן.ם היו משכילים ורחבי דעת, ותענוג היה להקשיב להם ולבינתם בלי כל קשר לעמדתם הפוליטית.
אִלּוּף הַסּוֹרֶרֶת
אפשר לומר שאילפתי את עצמי לא לראות ולא לשמוע. הלב והנשמה לא יכלו יותר, צר היה המקום מלהכיל. גזרתי על עצמי ניתוק בתוך ארצי-מולדתי – המקום שכל כך יקר לי, הא.נשים, הריחות, הנופים וכמובן אהובתי העברית שבלֵב חיי ועיסוקיי. איך נהיה שאסור לי לשמוע חדשות כדי לשמור על הנפש שלי, והאם זאת אני שכל כך רגישה.
והנה עכשיו, אולי בגלל הגיל ואולי בגלל תוצאות הבחירות האחרונות, אני מרגישה שהזכות להיות מנותקת הפכה למותרות שאני לא יכולה להרשות לעצמי. אין ברירה, חייבת לחזור הביתה. לנכוח ולדעת גם את מה שקשה, להשמיע קול, להתנדב, להפגין, לעשות כל פעולה שתתרום במשהו לאיזון התמונה. כרגע זה נשמע אוטופי, והאמת היא שאין לי מושג ממה להתחיל, אבל דבר אחד בטוח: הניתוק נגמר.
בְּטַיֶּלֶת שִׁמְעוֹן פֶּרֶס
בריצה בטיילת בין שש לשבע בבוקר אפשר לשמוע פיליפינית, הינדית, תָאית, רוסית, אנגלית, אמהרית, יידיש וגם עברית. היום רצתי לפנות ערב, והנה חלף רוכב אופניים מבוגר שממכשירו התנגן "זה מכבר" האלמותי של אושיק לוי… הלם! זקפתי אוזניים. סופסוף מישהו מהתדר שלי. חוצמזה גיליתי טרנד שלא הכרתי – ריצה בלי נעלי ספורט, כלומר ממש יחפים, או עם איזה מעטֶה שנראה נעל אבל הוא לא באמת, זו רק שכבת עור דקיקה.
בשעות הערב הפעילות סביב הטיילת מתגוונת, וחוץ מרוכבים, הולכים בסך ורצים, ניתן להתבשם מריחות מנגל של משפחות שיורדות לחורשת האקליפטוס לאכול ביחד, מפגשים המוניים של תנועת הצופים ועוד. החוויה של הריצה מזכירה נסיעה ברכבת מול נופים משתנים ולרגע לא משעמם.
זֶה הַסְּתָו עִם הֶעָנָן
מזג האוויר הסתווי מופלא. צבעי שלכת נהדרים באוֹדֶם ובצוֹהַב, וכיף גדול שלא צריך מאוורר, מזגן או תנור. החלונות פתוחים לרווחה, המשבים נהדרים, מקסימום זורקים איזה צעיף או שכמייה על הכתפיים.
בא לי שיישאר ככה עוד (ועוד). עם החוץ שנכנס הביתה דוּך, עם העצים עמוסי הלימונים, האשכוליות האדומות והאפרסמון שבחצר, וכל זה רגע לפני שנצטרך להגיף תריסים וחלונות ולהסתגר בד' אַמּוֹת. כך אני. האיכרים בטח היו מברכים על גשם.