מִי שֶׁמַּבִּיט מִי מֵאָחוֹר לֹא יוֹדֵעַ מִי אֲנִי

ימים עתירי התרחשויות ותהפוכות. צדק ואי-צדק, נכון ולא נכון, בסדר ולא בסדר. הכול על הקצה. תלוי על בלימה. שנים בחרתי במינימום חדשות ועיתונים כדי לשמור על הנפש, ועכשיו נדחקת לַחדשות חדשות לבקרים. מנסה להבין עומָקים וסיבות, ולמרות שבוררת בקפידה למי להקשיב ("אחד ביום", דמוקרטtv) ולמי לא, "היגיינת ההקשבה" מצליחה להגן עליי באופן חלקי בלבד. וכשהחוץ רועש, קשה יותר לשמוע את הקול הפנימי העדין מאוד. אני מפנטזת על רגעים פשוטים ויומיומיים, על בחירות שאין בהן דרמה: איזו גבינת עיזים לבחור בסופר, איזה ספר לקנות, לאן לנסוע לטייל… ואם לא די בקקפוניה הלאומית ובלימודי ה-NVC שזורעים סימני שאלה בסוף כל משפט כמעט, עיסוק חדש בחיי עושֶה את צעדיו הראשונים: אני מנחה אנשים איך לכתוב את זיכרונות חייהם בכוחות עצמם. עפה על זה שיש מולי קבוצה, מגשימה חלום, וכדרכן של התחלות הכול קצת שֵייקי… מובן בערב ומטושטש בבוקר, מציף חששות וספֵקות, וכמובן מדהיר אליי לביקורי פֶּתע את גברת ביקורת ואדון שיפוטיהו. אימאל'ה של תקופה.

כְּמוֹ בַּטֶּבַע

חברה טובה סיפרה לי על בטטה שהיא מנביטה. יאללה, חשבתי לעצמי, נסי. מאמץ מזערי, אולי יצליח. מיקמתי בטטה בצנצנת קטנה מלאה מים, והנחתי על אדן חלון עתיר אור. עברו כמה ימים וכלום לא קרה. נשמתי ונשפתי. המשכתי להחליף את המים, ואז הבחנתי שהחלק הטבול במים מצמיח שורשים לבנבנים דקיקים וסבוכים. עברו עוד כמה ימים, וכמו זקיף הִבקיע וצץ לו גבעול סָמוּק דקיק, ואחריו עוד כמה, ואז ניצנים ואז עלים ירוקים טריים ומשמחי לב, ומכאן והלאה קצב גדילה מטאורי.

חשבתי על שלב הדגירה ו"ההתבשלות" שמתחולל באזור השורשים (ובדרך כלל נסתר מהעין), ושבזכותו הנביטה והצמיחה בשלב הבא כל כך עוצמתיות. בא לי לחשוב שכך יקרה גם פה. בהתחלה נחשוב שכלום לא קורה, בהמשך נלמד לנשום ולגלות סבלנות, להקשיב ולדבר, ובמעמקים נסתרים מהעין יתהוו להן רקמות חיבור חדשות. וברגע מסוים, אולי כבר בלי שנצפה לכך, תתרחש צמיחה מהירה, בריאה, מלאת אנרגיות.

זה יכול לקחת זמן, אולי שנים. אם יהיה בכוחנו לחכות לטמפרטורה המתאימה ולרמת הלחות הרצויה, ונהיה מודעים לעבודה התת-קרקעית שמתרחשת כל הזמן – לא נֹאמר נואש. נצליח להחזיק בדמיוננו, ככל שיידרש, את פלא הנביטה של הגבעול הסָמוּק.

לֹא, אֵין זֶה חֲלוֹם: אֶחָד מִזַּרְעֵי הָאֲפוּנָה הִתְחִיל לִנְבֹּט פִּתְאֹם – לִנְבֹּט, וְלִגְדֹּל וְלִצְמֹחַ! הַזֶּרַע הָיָה לְנֶבֶט, וְהַנֶּבֶט הָיָה לְשָׁתִיל, וְהַשָּׁתִיל הָיָה לְשִׂיחַ, וְהַשִּׂיחַ הָיָה לְעֵץ הַמּוֹסִיף לִגְדֹּל וְלִשְׁלֹחַ אֶת צַמַּרְתּוֹ מַעְלָה-מַעְלָה, לְעֵבֶר הַשָּׁמַיִם! וְהַכֹּל בִּמְהִירוּת רַבָּה וּמַפְלִיאָה כָּל-כָּךְ! וּבְכֵן, צָדְקָה הַצּוֹעֲנִיָּה: אֵלֶּה הֵם כֵּן אֲפוּנֵי פֶּלֶא, אוֹ לְפָחוֹת זֶרַע יָחִיד זֶה, הַמַּצְמִיחַ אֶת הָאָפוּן הָעֲנָקִי, שֶׁצַּמַּרְתּוֹ הוֹלֶכֶת וּקְרֵבָה אֶל פִּסְגָּתוֹ שֶׁל הַר-הַבְּדֹלַח…

אֲפוּן הַפֶּלֶא – בִּעִקְבוֹת אַגָּדָה עַתִּיקָה, אוריאל אופק

חג שבועות שמח!