4 דקות ו-15 שניות מהרגע שהתחלתי לרוץ – אזעקה. אני נעצרת, מתבלבלת לרגע. בבניין סמוך דלת הכניסה פתוחה, אני מתקרבת מהססת לכיוון, והאישה קולטת אותי. בואי בואי, היא מזרזת אותי להיכנס לממ"דם. גם בנה בן ה-16 מצטרף, ואני מסתכלת סביב רואה שבמתלים מיוחדים על הקירות מאוחסנים גלילי סרטים צבעוניים מכל הסוגים והמינים. מולם ארונית עצומה עם צנצנות מיוחדות ועל הרצפה המון גזירות של בריסטולים צבעוניים. מכונות מוזרות שנראות כמו מדפסות אבל ברור שהן לא, מונחות על השולחן.
האישה הטובה, שתיכף יתגלה ששמה לילך, מתנצלת על הבלגן. מספרת שזה חדר העבודה שלה ובדיוק התכוונה לסדר אותו. אני כבר סקרנית לדעת מה היא עושה שם, והיא מספרת שיש לה עסק של אריזות מתנה – לימי הולדת, ליולדות ועוד. מעלינו הבומים וצלילי היירוט, אבל אני עם לילך (והבן שלה) ואחרינו המבול. אני שואלת איך הגיעה לזה, האם באה מעולם העיצוב. היא אומרת שכן, למדה עיצוב, אבל הדיי ג'וב שלה זה מורה לילדים חירשים, ו"זה" פשוט קרה לה, בא אליה…
מה הכוונה? היא מספרת שלפני כמה שנים, בשיא הקורונה, היא הייתה מאוד חולה (לא בקורונה) וירודה. יום כיפור של בידוד מלא גמר עליה עוד יותר, ובאותו יום הייתה לה גם יום הולדת 40. הכול ביחד. חברה טובה שיגרה אליה אריזת מתנה קסומה: בלון ענק שהיו טמונים בו שוקולדים ענקיים, פופקורן ועוד דברים טובים. כדי שאבין במה מדובר, הבן שלה מדפדף ביעילות במחשב ומוצא את תמונת המתנה ההיא שקיבלה בשעתו.
מדהים. לא ידעתי שבלון תמים יכול לשאת משקל כזה. אפילו בקבוק יין אפשר להכניס, היא אומרת. בקיצור, במוצאי אותו יום כיפור נורא ואחרי שקיבלה את המתנה המרוממת ההיא, היא מחליטה שהיא חייבת לקנות את המכונה המיוחדת שיודעת לנפח בלונים שכאלה. חייבת! לא אכפת מי, לא אכפת מה תעשה עם זה, היא חייבת. עוד במוצאי יום כיפור התחילה לשלוח הודעות במסנג'ר לספקים פוטנציאליים, אבל אף אחד לא יכול היה לספק לה את המכונה תוך יום.
לא יעזור, המכונה תהיה אצלה תוך יום על אפם ועל חמתם של המכאובים והצרות. בעלה גם בעד. תמיד איתה. למוחרת חוזר אליה ספק ידוע וסמוך למגוריה, ומספר לה שיש לו כרגע בחנות בדיוק את המכשיר שהיא מבקשת, אלא שהוא שמור למישהו אחר. חכי, אני אבדוק איתו ואחזור אלייך. תוך חצי שעה הוא חוזר אליה ואומר לה, המכשיר שלך! וכך היא אכן מקבלת לביתה את המכשיר באותו יום. על הדרך מגלֶה לה הספק שהאיש שחיכה למכשיר במקרה מכיר אותה והחליט לוותר למענה.
And the rest is history! היא פותחת עסק לאריזת מתנות, מתמקצעת, רוכשת עוד מכשירים, מתנות וחומרי עבודה, חוזרת לחיים, עפה על זה, והיום היא בריאה ושלמה, מוגשמת ומאושרת (וגם מַכניסת אורחים מהממת).
זהו, אפשר לצאת. לא הרגשנו שעברו עשר דקות. אני אומרת המון תודה, ולילך יוצאת איתי החוצה להראות לי בדיוק על איזה פעמון ללחוץ אם יקרה עוד פעם שאעבור שם ותהיה אזעקה. אני מפעילה מחדש את הסטופר, מתחילה לרוץ וחושבת על מסע הגיבורה המופלא ששמעתי זה עתה. הריצה מתוקה מתמיד.