לְהָקִים אֶת הַיּוֹם מֵחָדָשׁ

בבוקר יום שישי יצאתי ליום לימודים בתקשורת מחברת בגבעת חביבה (שעה מהבית). חמש-שש דקות אחר כך נדלקה לי נורה ברכב, התחילו רעידות מפחידות, ומיד נכנסתי לתחנת דלק קרובה וחניתי מאחוריה. באסה שחבל על הזמן! כל כך חיכיתי למפגש הזה, הפשטידה שהבאתי לצידי, ובערב אני אמורה לבקר אצל אימא שלי שמאוד נחלשה לאחרונה. רוחי נפלה פשוטו כמשמעו.

במצבים כאלה אני נהיית חסרת אונים. מצלצלת לחבר שאומר לי אין ברירה, צלצלי לגרר. ואז אני נזכרת שעברתי דירה, ואין לי מושג לאן לגרור. תוך כדי שיחה עם שירותי הגרר אני נזכרת במוסכניק נחמד שעזר לי לפני כמה חודשים במשהו קטן, ובנס אני מוצאת את כרטיס הביקור שלו ומבקשת לגרור אליו. זהו, הלך היום, ומי יודע מתי בכלל האוטו יחזור אליי (יש לי עוד נסיעה מתוכננת בשבת).

מיואשת אני מצלצלת למוסך לשאול עד מתי פתוח. הוא שואל מה קרה, אני מתארת, והוא בקול בטוח ומרגיע אומר "חכי רגע, אני בא אלייך, עליי! תקימי אותי בווטסאפ, שלחי לי מיקום". אני עושה כל מה שהוא אומר לי כמו אוטומט, מרגישה שמלאך בדרך אליי, שהוא יציל אותי. רבע שעה אח"כ הוא מגיע, ואני על סף דמעות מספרת לו איזה יום חשוב הולך להתפספס לי. הוא מניע, מסתכל בנורה, ומסביר לי שזאת נורה של תקלה, ושסתם הלחצתי אותו בתיאור שלי וחשב שאולי הלך המנוע. "בטלי את הגרר, חבל על הזמן, אין צורך, ניסע למוסך, אני מטפל בזה. עוד 20 דקות תצאי לדרך, ובטוח שגם תגיעי לאימא שלך היום!". פחד אלוהים, כל האוטו רועד… "ניסע לאט, אני אראה אותך במראָה כל הזמן. הכול בסדר, אין שום בעיה לנסוע ככה".

אחרי כמה דקות של נהיגה בתוך מְכל משקשק אנחנו מגיעים למוסך. הוא שולח אותי לשתות קפה, שואל אם אני רעבה, מחבר את האוטו למחשב ומתחיל לעבוד. ובאמת, 20 דקות אחר כך אני שוב בדרך, לא לפני ששמעתי מכאמל שיש לו חזון בעסק, ושהוא כבר שש שנים עובד עם קואוצ'ר כי לא היה לו טוב בחיים (גם אישתו…). אני אומרת לו שהציל אותי ושאין לי מילים, ולאבא שלו (שכיבד אותי בקפה) שיש לו בן עם לב זהב. לא אכפת לי שהתיקון עלה מה שעלה, לא אכפת לי שמאחרת ללימודים. היום קם מחדש. אני מלאה ומוארת, כפתור התקווה שנחלש קשות באירועי האֵימים הפוליטיים-חברתיים של הזמן האחרון שוב דולק, והכול מסתדר נפלא.

אָדָם צָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה לוֹ מִלָּה

קְצָת מָקוֹם בָּעוֹלָם

אַהֲבָה לֹא נִשְׁכַּחַת

וְקוֹל אֲמִתִּי לִתְפִלָּה

וְרֶגַע מֻשְׁלָם

כְּדֵי לָתֵת וְלָקַחַת.

ארצי-טסה

שִׁיר, לַמַּעֲלוֹת: אֶשָּׂא עֵינַי, אֶל-הֶהָרִים– מֵאַיִן, יָבֹא עֶזְרִי

חנינו במרחק מה מהאירוע והתחלנו לצעוד מתערבבים בזרם הילדים, הצעירים, המבוגרים והמבוגרים מאוד. כשהגענו לכיכר המרכזית אמר החבר שהיה איתי (עבורו זאת הייתה הפעם הראשונה), "אני לא מבין לאיזה אירוע הגעתי… זה נראה יום העצמאות". וכן, אם הייתי חירשת, הייתי בקלות נזרקת בַּזמן לימי העצמאות של ילדותי, בת ארבע-חמש רכובה על הכתפיים של אבא, לחוצה מהמון האנשים, מהרעש והצפיפות, מפטישי הפלסטיק, מבימת הבידור הצעקנית ובעיקר מהזיקוקים שהיו מושכים ומהפנטים ובעת ובעונה, ובעיקר  מפחידים מאוד בקולות התנפצותם.

והיום בחורב אני על הרגליים שלי. רואה פחות טוב את "הבמה" בלי יתרון הגובה שהעניקו לי הכתפיים של אבא. עדיין קשה לי עם הרמקולים הזועקים וחצרוצי המחאה. אני מסתכלת למעלה, חושבת מה אבא היה חושב על הקהל העצום, על דגלי הכחול-לבן שמתנופפים מכל עֵבר, ועדיין מצליחים לרַגש, לחַזק, לתת תקווה. חלק מהמפגינים מתעטפים בדגלים כמו בטלית. בא לבכות. במלחמת יום כיפור אבא ("קשיש" בן 41) התנדב לנהוג משאית אספקה ללוחמים ברמת הגולן. כשחזר לא סיפר הרבה, וכמעט במקביל בָּנָיו התגייסו לצבא. וכאילו משום מקום התחיל להניח תפילין כל בוקר, ורכש מקום קבוע בבית כנסת לסופי השבוע והחגים. סבתותיו וסביו היו יהודים אדוקים, הוריו התפקרו, והנה הוא בְּיוּ-טֶרן, חזר להאמין ולהיתמך בחסדי השֵם.

תָּמִיד הֲכִי חָשׁוּךְ לִפְנֵי עֲלוֹת הַשַּׁחַר

כל קוסמטיקאית מתחילה יודעת שכדי שפצעון יחלים, יש לנקז תחילה את הזיהום ורק אז לצפות לריפוי. האם אפשר לקוות שזה מה שיקרה עם זרמי הכאב והפצעים ששוטפים אותנו בחודשים האחרונים.

חַג חֵרוּת שָׂמֵחַ!
מרץ 2023