העץ שראה הכּול

לצד שביל הכניסה לביתנו, במרכז החצר הקדמית, התנשא עץ תות עצום מידות ורחב צמרת. ראשו בשמים ושורשיו באדמה. מלאך שומר. רואֶה אותנו צוחקים, רבים, בוכים וגדֵלים. עוצמים עיניים ומשעינים את מצחנו המיוזע על גזעו הרחב, אנחנו מכריזים אחרי ספירה עד עשר: "מי שעומד מאחוריי, מצדדיי ומלפניי הוא העומד!"

שכונת סביניה בקריית ביאליק, בית דו-קומתי. בכל קומה שלוש דירות קטנות עם מרפסת. אנחנו בקומה השנייה מימין. מגדל בבל קטן של מהגרים ושפות: יידיש, גרמנית, פולנית, רומנית ועברית. רוב הדיירים מבוגרים, סיפורי השואה מרחפים באוויר. מחמת נימוס אימא מלמדת אותנו להקדים לשמם הפרטי "דודה" או "דוד". למבוגרים יותר מוסיפים "גברת" ו"אדון" ומשתמשים רק בשם המשפחה.

בכל שנה בערב פסח אימא נותנת לנו את שאריות החמץ, ואנחנו יורדים נרגשים ומעט מתוחים, דופקים על דלת דירתה של הגברת מינקובסקי. קטנה וריחנית, סינר קבוע לגופה, היא פותחת לנו מחייכת, וריח מתוק של שוקולד מכה באפנו.

היא לוקחת את שיירי החמץ שאספה במטבחה, וביחד אנחנו הולכים בשקט לחצר האחורית, שם תשלוף מטפחת קטנה מכיס הסינר ותניח אותה על ראשה. אז תבעיר כמה פיסות נייר עיתון, ואיך שיתחילו הלהבות ללחך את שיירי הלחם תפרוץ בבכי ותמלמל מילות אהבה וגעגועים לבני משפחתה שאיבדה בשואה. ממוגנטים ללהבות ואליה אנחנו עומדים בלי לזוז, עד ששיירי החמץ הופכים לתלולית אפר והטקס מסתיים. מינקובסקי מנגבת את פניה עם הסינר, ואנחנו מלווים אותה לדירתה שם היא מעתירה עלינו שוקולדים נפלאים עטופים בצלופן צבעוני.

בחזרה מבית ספר העלייה במדרגות היא מסע של ריחות וטעמים. חלונות המטבחים פונים לגרם המדרגות הפתוח, ואי אפשר לטפס בו בלי לשמוע קטעי שיחות, שקשוק הדחת הכלים, צלילי חיים. דודה מרים מטגנת בצל לתבשיל הסלק, הגברת רוטנברג מסלסלת אדי מרק עוף, ומחלונה של הדודה חיה מתפרץ ניחוח צלי שתיכף יעיר משנתו את בעלה זליג שעובד משמרות לילה בבתי הזיקוק וישן בבקרים.

קרירות צילו של עץ התות מצננת את להט ימות הקיץ, ושלוש פעמים בשבוע אנחנו קוטפים מעליו המבושמים ומניחים אותם בקופסת הנעליים המחוררת שבה אנו מגדלים תולעי משי. בעונת התותים השכנות מתלוננות על הלכלוך והכתמים שהם עושים, ואנחנו קוטפים, אוספים ונהנים ממתיקותם הנפלאה. יש בנו גאווה שרק לנו, תושבי הגפן 26, יש עץ נדיב כזה שאף פעם לא מאכזב.

כְּעֵד נאמן לחיינו הוא משלח את כולנו כל בוקר לעניינינו, ובשובנו מקבל אותנו מאיר פנים. כשאנחנו חוזרים מנסיעות ארוכות במוצאי שבת, אני מתעוררת מתנומת הדרך, ובעיניים חצי סגורות רואה אותו ניצב בכניסה חשוך ובוטח כאומר "אהובים שלי, הגעתם הביתה".