הצצה למסע דוקומנטרי מרתק מחדר העבודה שלי
העבודה לוקחת אותי לטיולים בעולמות. לפעמים אני היסטוריונית-גיאוגרפית, לפעמים חוקרת שואה וזיכרון, לפעמים פסיכולוגית. א.נשים פותחים בפניי דלתות למה שמעסיק אותם, ואני יוצאת למסעות חֶקֶר כדי ליצור לעצמי בסיס טוב ורחב לכתיבה ולקבל את התמונה המלאה. יוצא שכל הזמן אני לומדת.
כארכיאולוגית בעומק השכבות אני יכולה להושיט יד וללוות אותם, והבונוס הוא שאף פעם לא משעמם לי. בדרך אני פוגשת גם את עצמי.
והפעם, מסע אל הספרות המזרחית – הבת החורגת
לאחרונה פנתה אליי שרה שמשלימה תואר שני בספרות עברית. בשיחה עמוקה ומעניינת סיפרה מהו נושא העבודה, ואמרה שהכתיבה קשה לה. הצעתי כמה "עוגנים" שיוכלו לעזור, והזמנתי אותה לחזור אליי כשתשלים את הכתיבה. אחרי כמה שבועות נחתה אצלי במייל עבודתה רחבת היריעה על קשיי ההתקבלות של הספרות המזרחית לקאנון הספרות העברית ויצאנו לדרך.
כמה פסקאות בעבודה הוקדשו לכתיבתה של רונית מטלון שמשפחתה עלתה לישראל ממצרים ב-1949. סקרנותי התעוררה. איך לא קראתי ספר שלה עד היום? בהזדמנות הראשונה רצתי לספרייה ושאלתי ארבעה מספריה. מה אגיד ומה אומר. סיימתי את הראשון, עברתי לשני וכך הלאה. גיליתי עולם ומלואו. כתיבה קסומה. רגישות-על. ניואנסים. דקויות. נימֵי-נימים. הרגשתי כמו הֶלֶך (הֶלֶכית) במדבר שכָּלו עיניה למים, ובהגיעה אל נווה מדבר אינה יכולה להפסיק לשתות. התחלתי לצפות ביו-טיובים שבהם התראיינה, הרצתה או נשאה דברים בכנס פוליטי.
הִתְפַּרְנַסְתִּי מִכְּתִיבַת חִבּוּרִים בְּבֵית סֵפֶר […] נִהְיָה עָנָף כָּזֶה. וְאָז הֵבַנְתִּי שֶׁיֵּשׁ לִי מַשֶּׁהוּ לִמְכֹּר לָעוֹלָם
הרגשתי כמו אינספקטור קולומבו שתמיד מגיע מאוחר מדי ואולי בכלל לא למקום הנכון, אבל לא הייתה לי שליטה על זה. הסקרנות הרגה את החתול, ניסיתי לנער את עצמי ולהרגיע את האובססיה ללא הצלחה. ככל שראיתי יותר רציתי עוד, וכל רגע פנוי נשאב לטובת המחקר הפרטי שלי על רונית מטלון.
צברתי עוד ועוד פרטים ויֶדע עליה – מעברת גני תקווה שבה גדלה, משבר ההגירה המפָרֵק, היותה ילדה "אחרת", סבתה פורטוּנֶה שגידלה אותה, עמדותיה החברתיות והפוליטיות, וגם: שפת הגוף שלה, סגנון הדיבור, המניירות, הצחוק, הטונציה, ההבעות. נשאבתי. הוקסמתי. כמה אמיצה, כמה מדויקת, כמה בועטת. שום דבר לא הצליח להפריד בינה ובין האמת שלה כסופרת, כחוקרת וכאישה.
דרך ספריה עשיתי מסע בזמן למשבר ההגירה של אימא שלי (גם היא שרה) ושל משפחתה שעלתה לארץ מחאלבּ. הבנתי דברים שלא הבנתי עד היום. יכולתי להרגיש הרבה יותר אמפתיה לפצע הפגיעה העדתית שבגיל 87 עדיין מדמם בה, ולקלוט את עוצמת השפעתו על חייה וחיינו.
מַסְפִּיק שֶׁמְּזִיזִים תּוֹדָעָה שֶׁל בֶּן אָדָם אֶחָד
סיפורים יש לי המון אבל הרבה יותר מעניינת אותי הדרך לספר אותם. איך אפשר להביא עלילה עם סדר כרונולוגי, שאלה מטלון, הרי החיים שלנו לא באמת מסודרים בתיקיות, אלא אָנוּ חַיִּים בְּעֵת וּבְעוֹנָה אַחַת בְּהַרְבֵּה סוּגִים שֶׁל תּוֹדָעוֹת וּבְכָל מִינֵי סוּגִים שֶׁל זִכְרוֹנוֹת. הַתַּחְבִּיר שֶׁל הַנֶּפֶשׁ שֶׁלָּנוּ שָׁבוּר…
זכיתי. העשרתי את עולמי בדמותה וביצירתה ולא פחות מכך בהבנות על אמי, על המשפחה המורחבת ועל עצמי. אף פעם לא מאוחר מִדי. תודה לשרה.
והנה החרוז האחרון בשרשרת – על כוחה של הכתיבה ליצור שינוי:
אֲנִי יוֹדַעַת… [חיוך רחב וטון של ספֵק] מַסְפִּיק שֶׁמְּזִיזִים תּוֹדָעָה שֶׁל בֶּן אָדָם אֶחָד.
את שלי היא בטוח הזיזה.
המשפטים המנוקדים מצוטטים מראיון של רונית מטלון אצל דורי מנור – "סופרים קוראים".
אפשר לראות אותו כאן:
https://www.youtube.com/watch?v=hv7RpBc1dMg&t=1216s