נולדתי רביעית אחרי שני בנים ובת שכל אחד מהם מילא תפקיד ברור: הבכור אחראי-רגיש-תלמיד מצטיין, השני "ילד רע"-מרדן-פורק עול, השלישית ילדה קלאסית של אימא, תלמידה וספורטאית מצטיינת, טובת לב.
וּמָה אִתִּי? לֹא נִשְׁאַר לִי אַף תַּפְקִיד.
במבט לאחור נראה שבעיקר רציתי שיפנקו אותי הרבה יותר, רציתי להיות קטנה ו"חלשה" ולהתכרבל כמה שיותר אצל הגדולים, אבל אף אחד לא באמת היה פנוי לזה – כל אחד מסיבותיו שלו.
אז איך להיות חזקה ועצמאית ולא להזדקק? בדרכי הילדית הבנתי שאני צריכה לבנות לעצמי את הכוח שלי. בהתחלה הייתי טום בוי, אהבתי גולות ולטפס, אהבתי מחבואים. עם הזמן נהיה לי "פה גדול", ויכולתי בקלות להיות מרושעת לבת השכנים ולכל מי שזיהיתי בו חולשה. לא מעט ניסו להשתיק אותי, אבל לא היה לזה סיכוי כי זאת הייתה הדרך שלי לזכות בתשומת לב וביחס שכל כך הצטרכתי.
נראה שעם הזמן התבססה בי אמונה עמוקה שבלי ייחוד כלשהו אין לי הצדקה, כי ככה כמו שאני זה לא מספיק וגם עושה רעש ובעיות.
יָצָאתִי לְחַפֵּשׂ אֶת הָאֶקְס-פַקְטוֹר שֶׁלִּי.
בלימודים לא הייתי מדהימה במיוחד ובטח לא משקיענית גדולה.
במראֶה לא היה משהו מיוחד.
בכיתות הראשונות הייתי מעולה בריצות קצרות, אבל זה די התמסמס.
גם הדפיקה המאוד-ייחודית במפרק האגן שלי לא עזרה. זה לחלשים…
ולמרות הכול לא יכולתי להרשות לעצמי להיות רגילה וכמו כולם, כי (כזכור) זה לא מספיק.
אָז מָה כֵּן?
אהבתי לצחוק, להצחיק ולעשות חיקויים.
אווווו, זה כבר היה הרבה יותר מעניין, ונתן לי תחושה של כוח ויכולת להשפיע. ידעתי לחקות מעולה זמרים, קריינים ופוליטיקאים כולל שפת גוף ומניירות, וזה עבד לי יפה.
הלכתי על הטיקֶט הזה ביג טיים.
בבית ספר תמיד ישבתי בסוף הכיתה, וכיוון שהייתי קטנטונת אי אפשר היה להבחין שאני מייצרת הרבה רעש וצחוקים, ואיכשהו כמעט אף פעם לא "תפסו" אותי.
גם בבית אפשר היה לשנות די מהר את אווירת הכובד עם איזה חיקוי טוב של בגין, שמיר, אבי טולדנו, שושנה דמארי, סבתא וסבא הייקים, מורים בבית ספר ועוד. וכך נהייתי ליצנית חצר שהכול קורה סביבה, מעליה ומאחוריה, והיא – תמיד צוחקת. קל.
טיקֶט הבדרנית שמר עליי מצוין, ובעיקר פטר אותי מהמון אתגרים כמו לתת לרגישות ולפגיעוּת שלי להתגלות, לחשוף את הכאבים שלי, להגיד לְמה אני באמת זקוקה ופשוט להיות אני. גלית נעלמה מהזירה.
הֲיֵשׁ צוֹהֶלֶת וּשְׂמֵחָה?
כאשר שחקנית יורדת מהבמה היא מסירה את האיפור, פושטת את בגדי המופע וחוזרת להיות מי שהיא.
איך מרגישה שחקנית שלא יכולה אף פעם לרדת מהבמה ולהיות היא עצמה?
פִּינִי המ"פ
קופצת קדימה בזמן. הגרעין שלי בפרק ההיאחזות (נעמה בבקעה).
פיני, מ"פ ההיאחזות, בחור קשוח וקצר רוח, ושנינו במסלול התנגשות. הבדחנות-ציניות-לעגנות שלי מאיימות עליו. הוא לא יודע איך לאכול אותי.
באחד הערבים מתקיים במועדון ההיאחזות ערב תרבות שמונחֶה על ידי מורה לדרמה המפעילה אותנו בתנועה ובדרכים שונות. כיף. בשלב מסוים היא מבקשת כמה מתנדבים שיבחרו לעצמם דמות כלשהי כיד הדמיון הטובה עליהם (קבצן, מלך, ילדה, קוסם…), ויציגו אותה מול היתר בלי לגלות איזו דמות הם מגלמים. הקהל יצטרך לנחש.
אין לי מושג איך קרה שקמתי להופיע מול כולם. במשך משהו כמו עשר דקות גילמתי אישה זקנה שנמצאת בביתה בליל חורף סוער, מפוחדת, בודדה, נזכרת בילדיה הרחוקים, בבעלה המת, חסרת אונים וכואבת. הכול היה מאולתר ונשלף מהשרוול, כולל הצלילים של תריסי העץ הנוֹקשים ברוח. נכנסתי לתפקיד כאילו אני באיזה טרנס, התנתקתי לגמרי מהמקום, מההֶקשר וממי שאני רגילה להיות.
כשזה נגמר כולם מחאו כפיים בהתלהבות, המומים מהתוכן ומהדמות שנחלצה ממני.
פלבלתי בעיניי מנסה לעכל את ההתרחשות.
ראו לי!!!
פיני המ"פ ניגש אליי נרגש ואמר שהיה מדהים, ומאז אותו יום לא היה כמוהו מפקד מפרגן וקרוב.