תּוֹדָה לַזּוּם
לפני שבוע פנתה אליי נעמי ממרכז הארץ, וביקשה להתייעץ על עבודה סמינריונית שעליה לכתוב בסיום תואר ראשון. בדרך כלל אני מלווה בתארים מתקדמים יותר, אך היא נשמעה מקסימה ונואשת באותה מידה, אז אמרתי "בשמחה" וקבענו זום.
בדקות ההיכרות הראשונות היא סיפרה על תפקידה הבכיר באחת מחברות ההייטק המובילות בעולם ועל עבודה מול צוותים בארץ ובחו"ל. דא?!? איך הבי.איי קשור לתפקיד כזה? שאלתי. סיפרה על המסלול הייחודי שלקחה, ואמרה שעד היום (בת 45) לא הצליחה להשלים תואר ראשון.
למה?
כִּי הַחַיִּים…
פעם הפסיקה באמצע כי התגרשה, פעם התפקיד הדינמי לא אִפשר. עד כה התקדמה תוך כדי למידה עצמית והשתלמויות, אבל להיכנס לשפיץ הניהולי בלי תואר אקדמי? זו כבר בעיה. לפני שנה שהבינה שזהו מחסום שעליה לעבור ונרשמה ללימודים. בין המילים לא היה קשה לזהות תחושת בושה, כישלון והחמצה.
נעמי התגלתה כאישה מבריקה וסוּפֶּר-מעמיקה. כמות המקורות שקראה לטובת העבודה הייתה עצומה ומוגזמת במובן הזה שהיא הלכה לאיבוד. עוד לפני שקראתי שורה אחת מהסמינריון, לא היה לי ספק שאין כל קשר בין חוויית הכישלון שלה בעולם האקדמי לבין הפוטנציאל שחי ובועט בה.
אפשר היה להרגיש עד כמה הקול שלה כבר משתוקק להישמע ולהיכתב. חזרתי ואמרתי לה את זה בצורות שונות. שיבחתי מכל זווית אפשרית את האינטלקט שלה ואת הרעיונות שהביאה. זה קצת הביך אותה אבל לא הפסקתי. שנים שאני פוגשת א.נשים שמצהירים בשיא הביטחון "אני גרוע.ה בכתיבה", ודי מהר נוכחים לדעת שהם טועים.
יָצָאנוּ לַדֶּרֶךְ
בזום הראשון דיברנו על נושא העבודה, על המשתנים, על מה שברצונה לברר ולטעון ואיך כדאי לערוך את ה"שחקנים" על לוח המשחק.
בזום השני דיברנו על אסטרטגיות כתיבה: איך לבנות עיקרי ומשני, איך להיפרד בקלילות מהמיותר, איך ליצור קשר וזיקה בין מקורות מידע שונים באופן אינטליגנטי ולא לצטט כמו תוכי ועוד. אפילו ערכנו ביחד כמה פסקאות.
לפני הזום השלישי קיבלתי מייל ממי שיומיים לפני כן לא האמינה שהיא מסוגלת לכתוב לבדה עבודה אקדמית:
בוקר אור, במבוכה רבה אני מצרפת טיוטת עבודה של עבודת הסמינריון.
מרפרוף מהיר בתוכן הבנתי שצדקתי לאורך כל הדרך. התוכן היה לא פחות ממרשים מאוד. בפתח הזום השלישי בירכתי מברוק.
"על מה?" נעמי שאלה.
"תתחדשי, יש לך עבודה".
עוד קצת חידדנו, עוד קצת העלינו ווליום ודייקנו, וזהו.
תם ונשלם.
"כָּל יֶלֶד [אֶחָד] צָרִיךְ מְבֻגָּר אֶחָד שֶׁיַּאֲמִין בּוֹ" (יאנוש קורצ'אק)
פריצת הדרך של נעמי הייתה תודעתית. החיזוקים והביטחון שקיבלה ממני לא נתנו לה להרגיש לבד במערכה. מרגע שלא הרגישה לבד, היצירתיות, החשק והמוטיבציה טסו למעלה, ונוצר חופש ליהנות מהחקירה, מהחשיבה, מהמסקנות ואפילו מהכתיבה.
במקום להיקלע לחרדה ולשיתוק היא הוטלה לנהר אֱמוּנָה חמים ורוֹגֵע, ולא נותר לה אלא להתרגל לטמפרטורת המים, להתמסר לחוויה ולִשׂחות.
אחרי כמה ימים כתבה לי שזו הייתה "חוויה מְשַׁנַּת חיים". התרגשתי מאוד והודיתי לַבְּריאה הטובה.
מה עוד אבקש?