3 דרכים לרַצות את צ'קרת הכתיבה
אימא של נדב היא ציירת. בעיקר על בדים גדולים. שאלתי אותה פעם מה מרגישים רגע לפני שמתחילים לצייר, מול הבד הלבן הריק. היא אמרה, פחד אלוהים. פחד מוות. זה משתק.
הילדה הקטנה שלי התחילה לצייר. קניתי לה כמה בדים ענקיים. היא נעמדה מול המִשטח הלבן הזה שיותר גדול ממנה, הסתכלה עליו בעיניים נוצצות ואמרה, איזה כיף, הכול יכול לקרות פה.
מתוך "אבוא בלי אוויר" של יעל ינאי
בין עיני הילדוּת הנוצצות לקראת החדש ובין הפחד ממנו כמבוגרים עברנו כמה דברים.
חדש הוא התחלה, ואני למשל מגיבה לו מיד בעקצוץ בעור או קוועץ' בבטן. מערכת יחסים חדשה, סביבת מגורים או מקום עבודה חדשים מעוררים חששות ותהיות כמו "אצליח – לא אצליח", "אוהב – לא אוהב", "איחשף בחולשתי או בחוזקתי", "אמצא את מקומי או לא".
מבחינה זו כתיבה היא סוג מיוחד של התחלה, כי לא שכנה, בוס או שותף חדשים עומדים מן הצד השני אלא אנחנו (מִפלג שיפוט וביקורת שלום) והמסך (או הדף).
איך נוכל לעזור לעצמנו לקפוץ למים?
- לעשות לה מקום
כמו חרדות אחרות, גם "חֶרדַת הדף הלבן" תתרצה ביתר קלות כאשר ניתֵן לה מקום בלי למרוח אותה או להתעלם ממנה. הגברת מגיבה רע מאוד להתעלמות, ואז עושָׂה שרירים וגורמת לנו להתחפר יותר עמוק. לעשות לה מקום פירושו להושיט לה יד, להתחבק ולדבר איתה ממש מקרוב ("כן, מתוקה… ברור שאת חוששת, זה תיכף יעבור")., אפילו לעשות נשימות ביחד.
- לעשות לך מקום
אפשר להנעים התחלת כתיבה עם מוזיקה מרגיעה, התמקמות במקום שאוהבים (בגינה/ ליד חלון שצופה ל…), התרחקות מהמסך הכחלחל והקר לטובת כתיבה במחברת comme il faut מדליקה, ואם כבר כתיבה במחברת – אז בעט הדקיק או בעיפרון האהוב עלינו. יש שיעדיפו לכתוב בבית קפה הומה ("ארומה" היה מקום הכתיבה המועדף על אמיר גוטפרוינד ז"ל), יש שיבחרו כְּרקע את אִוושת הרוח בעלים.
זה יכול להישמע מעט קטנוני או ילדותי אבל יש כאן משוכה, והבחירה להכיר אותה ולהתמודד איתה בסגנון שלך ולפי טעמך האישי, בדיוק כמו בחירת חולצה, בושם או סבון, עושה את העבודה.
- לשטוף
נגיד שכבר ארגנת את הסֶטינג הטוב, התיישבת ו… עדיין יש לך תחושת קיפאון. לא כדאי לקום וללכת מהר מִדי ובטח שלא להיבהל. הכי חשוב להמשיך לנשום ולנשוף.
זה הזמן לשטיפה. שימו בנייד התראה לעוד שתי דקות, ואל תפסיקו לכתוב עד שיצפצף.
הַזרימו לדף כל מה שעולה במחשבה: איך אורי עצבן אותי הבוקר, למה תמיד אני זו שצריכה ליזום שיחות עם אחותי, התקרה שוב מטפטפת, השכן לא מפסיק לנסר כבר שבוע, הטסט לאוטו…
המטרה: לא לעצור לשנייה.
הכיף: מותר לכתוב הכול! בדיחות, ג'יבריש, קללות, כל מה שכָּתיב 🙂
ב"שטיפה" הזאת הפקק משתחרר ומתחילה זרימה נעימה של מילים.
* * *
וגם אם הידיים עדיין לא השתכנעו להזרים החוצה את מה שמסתובב בראש – לא להתייאש.
זה הרגע להניח לכתיבה עם הרבה חמלה ועדינות ובלי כעס עצמי, להגיד שזה בסדר ולהבטיח לי ולה שיהיה המשך.
תכננו מתי תתקיים פגישת הכתיבה הבאה, ובינתיים הקליטו או כִּתבו כמה מילות מפתח שיעזרו לשחזר את מה שתוכנן להיכתב.
בהצלחה!