נובמבר 1972.
אני בכיתה ב'. בת זקונים מתוקה שמאוהבת בדובי-דוב, אבא שלה המצחיק, השמנמן. האבחנה: תסמונת אַבָּאִיטִיס חריפה.
ואז אבא טס לגרמניה לשלושה חודשי השתלמות מטעם העבודה. אני זוכרת את ההכנות, את החליפה היפה שקונים ב"אתא" כדי שיהיה משהו יפה ללבוש כשיוצאים בערב, יש התרגשות וחששות. אבא יליד גרמניה ודובר גרמנית, אבל האווירה מתוחה כי חודשיים קודם לכן קורה אסון הספורטאים במינכן.
ופתאום מגיעים המון המון ימים שאבא לא בבית. ים של ימים, ים של דמעות.
אנחנו ארבעה, אימא קצת מותשת וחסרת סבלנות, ואני מציקה ומקשה עליה. מתי אבא יחזור, מתי אבא יחזור. איך אפשר להסביר לילדה בת 8 לוח זמנים.
יש שיחת טלפון פעם בשבוע שצריכה להספיק לאימא מרוטה ולארבעה ילדים… שומעים ככה-ככה, זה מרחוק, לא דומה לאבא.
אין ווטסאפ, אין סרטונים, אין סקייפ, אין זום, וזה מרגיש כמו נצחחח.
מה כֵּן יש? יש מכתבים. מין איגרות אוויר תכלכלות מתקפלות כאלה, נייר דקיק כמעט שקוף. אימא ממלאת 60 אחוז בערך בכתב יד צפוף, ויתר השטח מחולק בין ארבעתנו.
אני עדיין לא כותבת מיומנת במיוחד, והאותיות יוצאות לי גדולות כמו הגעגועים. הדבר היחיד שמחזיק אותי זה שאבא הבטיח להביא לי בובה קופצת. צעצוע כזה שלוחצים על כפתור ומתוך קופסה קופצת בובה. אני מפנטזת על זה מבוקר עד לילה.
הבובה תגיע. אבא יגיע. זה ייגמר.
קופצת בזמן: ספטמבר 2019, ימים אחרונים של אלול תשע"ט.
אבא שלי בן 87, התחיל את מסע הפרידה מאתנו. הוא מאושפז בבית חולים לניאדו ואנחנו חוגגים את ערב ראש השנה באווירה עצובה. למחרת בבוקר אחי מגיע לבקר אותו, ומספר לנו בטלפון שהגיעו כמה אברכים למחלקה והם תוקעים בשופר.
כמה דקות אחר כך אבא נפטר. א' תשרי תש"ף.
איש המצבות וכמוהו כל האנשים המאמינים ששומעים שמת בא' תשרי, אומרים לנו: "מי שנפטר בא' תשרי צדיק".
אבא שלי צדיק? אולי, אבל בדרך שלו. הוא היה יקה לא סבלן עם פתיל קצר, קללן אולטימטיבי (פקקים, תורים, נהגים פראיים), מטביל פרוסות עבות של לחם שחור ברוטב של הצלי, לא מחשיב ארוחה כראויה בלי בשר. בן אדם פשוט שאוהב לאכול הרבה ולשתות בירה קרה.
אף פעם לא היו ספקות. הוא אהב יותר מכול את אשתו וילדיו, את הצוות שלו במפעל "פניציה" שבו עבד מגיל 16 עד גיל 67 (חוץ מפרק הצבא והמון מילואים), את גרשון, מילן, רובן ומילשטיין החבר'ה מהשריון שנשארו בקשר כל החיים. הוא אהב ללכת לקניות ולמלא את הבית בכל טוב, ותמיד וידא ובדק אחרינו שיש לנו הכול.
והנה מסתיימת שנה ראשונה בלעדיו ותיכף א תשרי תשפ"א, ואני רוצה להגיד תודה לאבא דובון-לב-טוב שהמשיך לרחף מעליי כל פעם שהייתי צריכה. ששלח לי מלאכים כי הוא רחוק. לפעמים פגשתי אותם בריצה, לפעמים משהו עקצץ לי בכתף ולחש לי "הכול בסדר", ולפעמים הייתה איזו יונה צחורה במיוחד שהופיעה לפניי כמה פעמים ברצף ביום מסוים.
* * *
הצירוף המטריף חושים הַחְמָצוֹת וְכִבּוּשִׁים בַּצִּנְצָנוֹת וּבַחַיִּים הוא יצירה של שרה זֶרח מיעד, אישה קסומה ואהובה עליי מאוד. היא סיפרה לי עליו לפני עשר שנים, ומאז לא רק שלא שכחתי אותו אלא ציטטתי אותו בהקשרים שונים והמשכתי להעביר אותו הלאה.
לכבוד פתיחת המדור הזה ביקשתי משרה רשות להשתמש בו, ובלב נדיב הסכימה וגם שלחה הייקו קצר שכתבה סביבו:
צִנְצָנוֹת עוֹמְדוֹת עַל אֶדֶן חַלּוֹן מִטְבָּחִי
קוֹרְצוֹת אֵלַי בְּשֶׁקֶט מְחֻיָּךְ
אֶת סִפּוּר חַיַּי