יברכך ה' וישמרך

יָאֵר יְיָ פָּנָיו אֵליך וִיחֻנֶּך

יִשָּׂא יְיָ פָּנָיו אֵליך וְיָשֵׂם לך שָׁלוֹם.

ברכת הכוהנים, במדבר ו, 26-24

הפרידה הראשונה מהילדה או מהילד שלנו, כשאנחנו "מעבירים" אותה/אותו בפעם הראשונה לידי  המטפלת או עובדות הפעוטון שבחרנו בשבילם בשבע עיניים, נדמית הכי קשה. בהמשך באות עוד ועוד פרידות ואנחנו מגלים שטעינו.

למעשה אנחנו נפרדים מהילדים שלנו הרבה פעמים, בכל פעם בסגנון ובעוצמה שונה. כל פרידה נושאת את המורכבות שלה, מה גם שהיא פוגשת אותנו בשלב אחר בחיים ומשקפת גם את התנועה שלנו על ציר הזמן. מה שבטוח – זה אף פעם לא עובר לידנו. לא חשוב מה הגיל שלה או שלו, מהן נסיבות העזיבה (צבא, לימודים, הטיול הגדול) ולפעמים אפילו לא לכמה זמן נפרדים.

בעזיבה של בתי הבכורה לשנת שירות מצאתי את עצמי בעצב עמוק. כמובן שהיו בי שמחה וגאווה על הדרך שבחרה, על השלב המרגש של התנסות ראשונה בחיים מחוץ לבית, אבל כנראה שבמקביל התאבלתי גם על סוף פרק משותף בחיי שתינו ובחיים שלי. לא הבנתי איך הוא כבר נגמר. הרגשתי ממש כאב בגוף. כולה בת 48 הרגשתי כבדה ומבואסת, ובעיקר מבוהלת מהתחושה שבבת אחת קפצה עליי הזִקנה.

כמו בשעשועון "צא מזה, צא מזה, צא מזה" גם לי התנגנה בראש הבקשה לצאת מזה, אבל לא ידעתי איך. ובכל זאת, כבת למשפחת פועלים גאָה חיפשתי פעולה או פעילות כלשהי שתוציא אותי מהבור (מה לעשות? לעשות!), ודי מהר שמעתי איזו בת קול, איזו הדרכה פנימית שאמרה: "לכי למקור. את זקוקה לילדים". התגובה הראשונה שלי הייתה "מה? מה עכשיו, מה פתאום, מה הפורענות הזו שמתרגשת עליי". אבל בת הקול הייתה עקשנית, והעלתה ווליום מיום ליום. יותר ויותר השמיעה לי קולות של ילדים משחקים וצוחקים, ואפילו קירבה לאפי את הניחוח החלבי התמים של השנים הראשונות שמי יכול לעבוד בפניו.

נכנעתי. מה יש לך להפסיד, אמרתי לעצמי, וביקשתי להיפגש עם מנהלת מערכת החינוך ביישוב. התברר שבדיוק זקוקים שם לסיוע, וביקשתי לעבוד פעמיים בשבוע במשבצת הצהריים. הבְּריאה הטובה סידרה הכול. שובצתי לעבודה עם ילדי טרום-חובה, וביום הראשון הגעתי נרגשת וקצת נבוכה לגן.

מה אגיד ומה אומר. זה הרגיש כמו זריקת חיים ישר לווריד. פתחתי את הדלת ותוך כמה דקות  נבללתי בקולות, בצלילים, במריבות, בצחוקים, באוכל, בשירים, כאילו אני עושה את זה שנים. כאילו הייתי שם מאז ומתמיד. השתוללתי, צחקתי, הפרדתי, ניחמתי, שרתי, התנדנדתי, ניגבתי, קראתי סיפור. כל כך פשוט וכל כך מֵרים.

והילדים, כמו ילדים, קלטו מהר מאוד בחושיהם את האהבה האינסופית שלי אליהם ואת הצורך שלי להתחבר ולחבק, ועטפו אותי במנות גדולות של התרפקות ואהבה. ומה יותר כיף מלהיכנס לגן בצוהרי יום קצת עייפה אחרי העבודה ולזכות במבול של מבטים נוצצים של "איזה כיף שבאת!", ושנייה אחר כך להרגיש איך להקת ילדים מתוקים ומיוזעים קופצת עליי בכל הכוח והשמחה.

נזכרתי בזה השבוע, עשר שנים מאז הפרידה ההיא.

הנה הגיעה עוד פרידה ונסיעה למרחקים ולזמן לא קצר מאותה בתי הבכורה.

הסיבות טובות והנסיבות גם, ושוב אני שמחה ושוב גם נוּגָה.

מה דעתכם, לחזור לגן?

Facebook Comments

טורים אחרונים
אשמח לשמוע מכם!

נייד 054-9101465

כתובת מייל galitsg@gmail.com

אפשר גם מכאן

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן