הרֶגע שֶׁהכּוֹל נִפְתח

הרגע שהכול נפתח

מילון רב מילים

א

אחרי שניים-שלושה קילומטר המחשבות מתחילות להתפוגג באוויר הפתוח.

ראשונה נעלמת "וואיי, אין לי כוח היום. הגוף לא זז…"

שנייה זו שחופרת על לקוח מאתגר

שלישית על החיילת שלי

רביעית על דייט מבאס

וכך הלאה.

עם כל אחת שעפה לדרכה, חדר החדשות הרועש בראש שלי מתחיל להתרוקן.

היָבינים והאחימֵאירים סידרו את הניירות והלכו. גם דליה וגאולה.

אין מבזקים.

אין חדשות מתפרצות.

המצלמות כבויות והבמאי הלך.

 ב

ככל שהפְּנים נהיה שָׁקט, הווליום של החוץ עולה והחושים נכנסים לפעולה. אני שומעת את הנשימות שלי, את הרוח באוזניים, את ציוץ הציפורים, את חריקת האבנים שעליהן אני דורכת. מרגישה את הזיעה, רואה את הכחול של השמים היום, את טביעות הרגליים והאופניים על השביל.

הגוף כבר במהֲלך שלו והנשימה סדירה ומאוזנת.

ג.

ואז קורה הקֶסֶם.

מרחב חשיבה ענק וצבעוני נפתח, ורעיונות מחוללים ובאים מולי בלי הזמנה.

כל פעם אני מופתעת מחדש כמה הם טובים ומדויקים: פתרון ללקוח שלא מצאתי עד עכשיו, ניסוח (בונה) שחיפשתי להגיד לבת שלי, מחשבה על משוב מדהים שקיבלתי אתמול ועד עכשיו לא התפניתי לתת לו מקום… הכול מהכול. 

לפעמים אני לא יודעת שאני תקועה בקשר למשהו שאני כותבת או לרעיון שהתחלתי לרקום. מספרת לעצמי שאני לא פנויה נפשית כרגע או עמוסה מִדי בזמנים, אבל אז המכשֵפה-פֵיָה, הממזרַת ריצה הזאת, תופסת אותי חזק בבטן ומגלה לי את כל האמת.

הֶ לֶ ם. 

מכאן ועד סוף הריצה אני נותנת בהם סימנים. משננת ועושה לי תזכורת לכל רעיון ומחשבה שעולים, כדי שלא אשכח בשנייה שאיכנס הביתה ואֶבָּלַע בשוטף שיטפון.

התנועה הזאת בטבע כמה פעמים בשבוע פותחת חלון לאוצר פנימי של יצירתיות, חסד והשראה שבשגרת היומיום ממוסך ברעשים ופחות נגיש לי.

אפשר להגיד שאני יוצאת לריצה גלית (לפעמים מינוס) אבל חוזרת תמיד גלית פלוס:

+ יותר קלילה, מאושרת וחיונית

+ מרגישה שגיליתי את אמריקה

+ רעיונות חדשים

+ מלאת תודה לגוף ולנפש שהסכימו (שוב) לצאת לרוץ

+ מלאת הוקרה ליער המופלא שמקבל את פנינו בכל מצב ובלי תנאים.

גם כשמתחיל היום עם רעשיו, לחציו ומהמורותיו אפקט הבהירות והמרכוז המנטלי נשמר נהדר עד שהולכת לישון.

אז גם כשיש ספק אין ספק. אני יוצאת.

זה כדאי, משתלם, מעיף את החשיבה ומוסיף כמה ליטרים של שמחת חיים.