הֲלִיכָה עַל בֵּיצִים אוֹ בֵּיצֵי זָהָב

אני, גלית שחם, מנהלת עסק של כתיבה ועריכה יותר מעשרים שנה, מודה ומתוודה שהיו שנים שברחתי מכתיבה כמו מאש.

זה לא שחסרו לי המילים.

זה לא שלא היה לי על מה לכתוב.

זה לא שלא רציתי.

אלא שהייתי צריכה לעבור דרך כדי להבין:

  • שבכתיבה, כמו בחיים, ניסיתי להתנחמד. לא להרגיז, לא לדרוך על יבלות, לא לפוצץ חצ'קונים, לשמור על הרמוניה גם על חשבון האמת שלי.
  • שאפשר ומותר לי לכתוב כל מה שאני חושבת, מרגישה, כועסת, כואבת, יודעת ומגלה.
  • שאותה כתיבה שגורמת לי תסכול היא בעצם המתנה הכי גדולה שלי.

דמיינו מאות ביצים מתגלגלות בצפיפות על הרצפה בזמן שחיים שלמים מתנהלים מעליהן. איפה לדרוך ואיפה לא, מתי חייבים להקריב אחת או שתיים, האם אפשר לדרוך ברווחים שביניהן בזהירות וכמעט בלי משקל, ומה עושים כשממהרים. לוליינות הנפש.

התוצאה הייתה שהייתי מוסחת מהעיקר. עסוקה באסור ובמותר, במי ישמע, במה יגידו. הטקסטים האישיים שכתבתי לא היו אני. הם נראו לי ציניים או מתוחכמים מִדי, יפים ונכונים מִדי, עשירים מִדי בהברקות אבל לא מספיק נוגעים ואותנטיים. לא עושים דפיקות לב לפני הלחיצה על ה-send.

וכך קרה שתפסתי את הכתיבה היוצרת כמקור לעוגמת נפש והחמצה. אז ברחתי ממנה אבל לא רחוק. נהייתי עורכת, משכתבת ומגיהה מקצועית. צברתי המון ניסיון, למדתי, השתלמתי ועוד למדתי, והרבה שנים התמקדתי בלתקן בהצטיינות טקסטים שכתבו אחרות ואחרים. ובינתיים לחצתי delete על גלית הכותבת.

תקופה ארוכה חיפשתי אצל מנטורים ויודעי-כול את מה שבדיעבד גיליתי בי. והאמת שכבר הייתי קרובה מאוד להרים ידיים ולוותר. לברוח רחוק יותר לעיסוק אחר או למלאכה שאין בה התעסקות עם מילים. לספר לעצמי שלא כל כישרון צריך להפוך למקצוע, ושאז מה אם יש לי יכולת כתיבה גבוהה. אז מה.

ברגע מסוים קרה הנס. צ'קרת הביטוי נפתחה והתחילה להכתיב מי כאן המלכה ולהוביל אותי לבורות המים של הנפש. כל פעם כשהתבלבלתי, נרתעתי או נבהלתי היא זקרה אצבע בטוחה, הצביעה על מקום מסוים בתוכי ואמרה לי באסרטיביות של מורת דרך: כאן, זה המקום. כתבי מכאן.

האמת היא שכתיבה מהלב דורשת השקעה והסכמה. הבטן ממשיכה להעיק לפני-תוך כדי-ואחרי, אבל יש ידיעה ברורה איפה יושבים הדברים, ויש רגע יקר שהגוף מרגיש שכל מילה במקום ושעכשיו נכון שהטקסט יֵצֵא לאור.

היציאה לאור נכונה מכל כיוון שמסובבים אותה. היא פיזית ממש כי אחרי ה-send התחושה היא שעוד מרתף חשוך התרוקן, ועכשיו מתמלא באור ובאוויר. וגם מה שנחלץ ממנו נחשף לאור, ממצמץ קצת וממשיך את דרכו באוויר הפתוח.

זאת הרגשה נפלאה שאין לה שום תחליף. בלעדיה החיים הם לא אותם חיים, ואיתה החיים פי אלף יותר שווים ומשמעותיים.

הסיפור שלי הוא ה"למה" הגדול שמאחורי פתיחת מוֹעֲדוֹן כְּתִיבָה כמרחב מאפשר לכל מי שכתיבה קוראת-קורצת לו ומשחקת איתו מחבואים.

אם מה שמתואר כאן נשמע לך מוכר ויש לך רצון להוציא לאור – בוא/י.

 

Facebook Comments

טורים אחרונים
אשמח לשמוע מכם!

נייד 054-9101465

כתובת מייל galitsg@gmail.com

אפשר גם מכאן

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן