גַּם זֶה יַעֲבֹר. וְאוּלַי לֹא

צריך לעבור הלאה | צריך להתגבר | הגיע הזמן שתעבירי דף | אתה חזק | אתה יכול | יש לנו משפחה חזקה | החיים יפים | החיים מנצחים הכול | הזמן עושה את שלו | הזמן משכיח הכול | הזמן הוא התרופה הטובה ביותר | מה שלא הורג מחשל

מי לא מכיר את האמירות האלה שנשלפות מהכיס יחד עם הסרגל שמודד כמה זמן מוקצה לנו לצורך המעֲבר לפרק הבא. "הפרק הבא" יכול להיות זה שבא אחרי מלחמה, הפלה, פרידה, אובדן, גירושין, תאונה וכו'. מעניין שכאשר מדובר בסרגל המעֲבר, הציון שנותנים לפרמטר האורך הפוך מבדרך כלל: ארוך יותר = חלש # קצר יותר = חזק.

מי יודעת? מי מחליט? כמה בחירה יש ביכולת שלנו לעבור הלאה, לסגור ולהיפרד מהפרק הקודם, להתמלא כוחות, להתאהב שוב בחיים ולהיפתח לפרק הבא. כמה סבלנות יש לנו לעצמנו, כמה קשובים אנחנו לנפש שצריכה זמן לרפא את עצמה, ל"לפני" ו"לאחרי". ומה עם מעגלי החברים והמשפחה שלנו? כמה מהר הם רוצים להירגע מלראות אותנו רוכבים שוב על הסוס ודוהרים לדבר הבא.

הקורונה מאחורינו. החיים חזרו למסלולם. התנועה בחוץ סואנת וחזקה. יש ציפייה שכפתור ה-On יילחץ ושה-Delete יעבוד שעות נוספות. שימחק את כל הרגעים הקשים, את הטראומה של עצירת העולם, הריחוק, ההיסגרות בבתים, האוהלים המפחידים שבהם הובלו אנשים לאשפוז, החרדה שחלחלה מכל פינה וסדק שבכלל לא חשבנו שיש לנו.

ומה עם מתג ה-Off או ה-Shut Down שהיה לחוץ במשך חודשים ארוכים לצורך הקשבה וציות להנחיות של אנשים שלא הכרנו לפני כן, סגָרים, עטיית מסכות, אי-הליכה לחדר כושר, אי-הליכה לעבודה, אי-הִתראות עם הורים מבוגרים. בעיקר אי-. לפעמים היינו רוצים להיות כמו מכונה טובה שהתקלקלה ותוקנה, אבל במציאות זה לא באמת קורה ולא כולנו מצליחים לעבור הלאה באותו קצב. אם בכלל.

והנה עוד מעֲבר. סרט הדוקו קרבות לילה שהוקרן בכאן 11 ביום הזיכרון, מביא את סיפורם של שלושה הלומי קרב בני חמישים כיום, אחד מהם תושב משגב לשעבר, אלי שיר, שהיה בעליה של נגריית אוקטופוס. איש גדול עם לב ענק וידי זהב. שלושת הגיבורים של קרבות לילה הם נפגעי טראומה בתפקוד גבוה. הם לא הרימו ידיים אף פעם. הם נישאו, הולידו ילדים, הקימו עסקים. העניין הוא שלפי סרגל המעֲבר הם עדיין שם, כמו מאות-אלפים כמותם שחיים בינינו. כולם חווים לילות מסויטים, ניתוקים תכופים מהכאן והעכשיו, קשיים בתפקוד המשפחתי, גלי חרדה מצמיתים מצליל תמים של הליקופטר.

המעט שאנחנו יכולים זה לשחרר אותם מסרגל המעֲבר ולהיות שם בשבילם.

 

קִפּוֹד

לְאַט לְאַט
בִּזְהִירוּת
כְּמוֹ שֶׁקִּפּוֹדִים עוֹשִׂים אַהֲבָה
אֲנִי מַרְשֶׁה לַשִּׂמְחָה לְהִכָּנֵס

לֹא בְּבַת אַחַת
שֶׁלֹּא תִּבָּהֵל
לֹא בְּקַלּוּת
שֶׁלֹּא תַּחְשֹׁב שֶׁשָּׁכַחְתִּי.
מַגְנִיב אוֹתָהּ מֵאָחוֹר
שֶׁלֹּא תִּנְעֲצוּ בָּהּ עֵינַיִם
וְלֹא תִּמְחֲאוּ לָהּ כַּפַּיִם.
מְאַפֵּר אוֹתָהּ בִּכְבֵדוּת
(שֶׁגַּם אֲנִי לֹא אַכִּיר)

לְאַט לְאַט
בִּזְהִירוּת
מַזְמִין אוֹתָהּ לְרִקּוּד.

 

גיורא פישר

 

בנו של גיורא פישר, מרום, נפל ב-2002 בג'נין. אחרי זה, ספרו הראשון, יצא לאור בשנת 2010.

Facebook Comments

טורים אחרונים
אשמח לשמוע מכם!

נייד 054-9101465

כתובת מייל galitsg@gmail.com

אפשר גם מכאן

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן