מִדי פעם אני בוחנת את קילומֶטרָז' הלימודים וההכשרות בחיי, ולא מעט שיחות אני מנהלת עם הקול השיפוטי-נזפני העולֶה בי ושאלותיו המנַחסות: "מה עוד חסר לךְ?", "מה עדיין לא הבנתְ?", "תגידי, הסקרנות האינסופית שלך תירגע מתישהו?" תשובות חכמות עדיין אין לי, אבל מה שבטוח זה שהמלכה הבלתי מעורערת של חיי היא מלכת ההעשרה. יושבת בנינוחות על כיסאה הקטיפתי הרם, אין דבר שהצליח להזיז אותה או אפילו לשנות את זווית כִּתרהּ המנצנץ באלגנטיות מרושלת על קודקודה זה שנים.
לא משנה אם מדובר בליווי עסקי העונה לשֵם "שיווק תודעתי" (תודה דני גולן המופלא), ב"כיתה לתכנון ספרים" (תודה עומר ברק ועדי זילברשטיין הקסומים), בסדנה "יש לי אהבה" לזיהוי אסטרטגיות הדיפה (לא מוּדעוֹת) של בני זוג פוטנציאליים (תודה סמדר מילר היצירתית והבועטת), במפגשי "באימאשלך" לזיהוי המצבים בהם אימא שלי עדיין מנהלת אותי (תודה אסתי אשכנזי הנהדרת), ב"נחת רוח – מיינדפולנס למתחילים" (תודה רוני קרן המדויקת), במפגשי תקשור עם ההדרכה הגבוהה (תודה עדי פז האלופה) או בשיעורי פיתוח קול וניקוי צ'קרת הגרון (תודה לדיווה גילה שרון).
ואפרופו תודות חייבת להודות: מה שכתוב כאן זה רק חֵלק. לא נעים לי להמשיך, וזה עוד לפני שמניתי השתלמויות מקצועיות (מיקרו-קוֹפּי, עריכה מִגדרית), פודקאסטים מרתקים ואת דרור המטפל החכם שתומך במילים ובמבט כחול ומחויך בתפקוד היחידני שלי בבית.
אני כותבת ומוֹנָה ולא מאמינה. את כל זה עשיתי בתשפ"א?!
מַזָּל שֶׁנִּשְׁאָר קְצָת זְמַן לַעֲבֹד וּלְמַמֵּן אֶת כָּל הַגֶּ'ז הַזֶּה.
ברור. הייתי יכולה לעשות שימוש בהון תועפות המשאבים המושקעים בפיתוח האישי שלי, כדי להחליף את הרכב למודל מפנק, לשפץ את המשרד, לטוס יותר לחו"ל ולרכוש רק בגדי מעצביםות.
אלוהימה, כמה אישה לא גבוהה במיוחד יכולה להשקיע בעצמה, טורקת בי שוב המחשבה המחלישה, והתשובה מגיעה בדרך כלל בדמות הרשמה לעוד תהליך/ הדרכה/ סדנה שיעזרו לי להבין טוב יותר את עצמי + את החיים + את עצמי והחיים.
ועוד להודות: יש לא מעט א.נשים בסביבתי הקרובה (כולל ילדיי האהובים) שאני חוסכת מהם את ה"באמצע מה אני עכשיו". אני מרגישה שזה מלחיץ אותם ולפעמים גם קצת מתביישת.
ועכשיו, אחרי "פַּקָּח אֲנִי פּוֹרֵק סְחוֹרָה", דמיינו תקיעת חצוצרה חגיגית כי הנה מגיע החלק הטוב:
אֲנִי כָּל הַזְּמַן לוֹמֶדֶת. גְּדֵלָה. צוֹמַחַת. אֵיזוֹ זְכוּת! גְּבֶרֶת עִם סַלִּים!
אין בעולם אף מנחה, מדריך.ה, מטפל.ת וכמובן חבר.ה שלא פותחים לי איזו נקודת מבט שלא הייתה שם קודם, ונראה לי שזה סוד הקסם. כי כל נקודת מבט כזאת לוקחת אותי לעוד מסע קטן בנבכי עצמי.
והנה עוד "בוקר טוב אליהו", ועוד הבנה ועוד גילוי.
ואז גם יותר כיף לקום בבוקר.
ויש יותר ידיעה איך לעבוד עם מחסומים שפעם לא ידעתי שאפשר לעשות איתם משהו.
ויותר קל לי לחיות.
ויותר פשוט לי להיות גלית.
ואני מצליחה להיות יצירתית ומחוברת לחֲשקים שלי רוב הזמן.
וברבע האחרון של העשור השישי בחיי הבנתי: 1. אף פעם אין זמן לכתוב אם לא לוקחים אותו! 2. כתיבה בשבילי היא לא פינוק או חס ושלום הוצאת זמן לבטלה אלא לא פחות מצורך נפשי. אז כבר כמה חודשים שהדבר הראשון שאני עושה בהגיעי לפינת העבודה שלי כל בוקר הוא לכתוב. גם את מה שאתם קוראים עכשיו.
והנה, אפשר לפגוש את הפחדים ולעבוד איתם, ופתאום הם נהיים סוג של חברים. כאלה שלפחות אם לא הורסים לא תוקעים.
והחרדות מתחילות להתפוגג. כי אם עובדים יפה עם הפחדים הן מִתייתרות.
ואפשר להבין שאני ממש לא היחידה בעולם שאיזה חֶסֶר עתיק עדיין מנהל אותה בכל מיני רגעים (אימא, הכול בסדר, יש מצב שזה בכלל מגלגול קודם).
אֵין שׁוּם סִכּוּי שֶׁהָיִיתִי מְגַלָּה אֶת כָּל זֶה לְבַד!
זה מזכיר לי שלפני שנים הייתי בצומת דרכים מקצועי, ופניתי לגרפולוגית ידועה במרכז הארץ בעניין. שלחתי לה בדואר את כתב היד שלי, ולאחר כחודש נסעתי לביתה כדי לשמוע מה העלתה בחכתה. דפקתי על הדלת, וכשהיא נפתחה מבטה פנה לגובה, אי-שם מעליי.
כשהנמיכה מבט כדי לפגוש את מבטי חייכה במבוכה ואמרה: לפי כתב היד שלך ציפיתי למישהי מאוד גבוהה… 😊
Photo by Taras Chernus on Unsplash