מתישהו ויתרתי. נגמר לי, נשחקתי.
לא הצלחתי להיות האימא הכי טובה ובעלת העסק הכי טובה ובטח שלא בת זוג נינוחה, מקסימה ומכילה. הכול התערבב כל הזמן: הילדים, הבית, העבודה, הצעות מחיר, דד ליינים, זוגיות, לא ידעתי מתי מותר לי להיות רגועה, מתי אני ב"זמן בית", מתי אני יכולה להפסיק לחשוב על מה שעדיין לא הספקתי, מתי יש לי רשות להתנתק לגמרי מהבית שנמצא מטרים ספורים מהמשרד שלי.
ככה באון ואוֹף הרבה שנים.
בהדרגה איבדתי את שמחת החיים והעשייה. לא הבנתי שחסרים לי כלים, שאני יורדת מהמסלול, מתרחקת ממי שאני, מהייעוד שלי, מהמתנות הנהדרות שפעם חשבתי שיש לי לתת. בהדרגה כָּביתי. דיברתי פחות, צחקתי הרבה הרבה פחות, התחלתי לקחת עבודות כשכירה מחוץ לבית. חצי-חצי כזה, גם וגם, בעצם לא זה ולא זה.
איבדתי את שמחת החיים, את הדרך, את המטרה, את עצמי. נפלתי, השמנתי, נפצעתי, עזבתי עוד עבודה שלא התאימה לי, נכנסתי לדיכאון. לא יכולתי להריח אוכל ולטפל בילדים, אימא שלי הייתה באה לבשל. אחרי כמה חודשים התאוששתי וחזרתי לתפקד, אבל עברו עוד כמה וכמה שנים עד שהצלחתי להתרומם ממש. הילדים גדלו, הבעל הפך לאקס, והבנתי שאם לא אחזור לעשייה שלי, לייעוד שלי, הסרט הזה יוקרן שוב ושוב בחיים שלי.
חבולה ונואשת הגעתי לסדנה בועטת "להיות אני זה הכי", ולא עבר עוד הרבה זמן והבנתי שהפרק ההוא נגמרררר!
עזבתי את העבודה כשכירה (למרות שזה היה בית חם ונעים) והיום אני על המסלול, נוכחת בחיים של עצמי עם כל מה שזה אומר! נכנסת ויוצאת מאזורי הנוחות, מסתכלת על הדברים הטובים והפחות-טובים בעיניים פקוחות, בונה ויוצרת מחדש, ובעיקר לא משאירה לעצמי את התחושות, השאלות והספקות אלא משתפת, מערבבת, משמיעה – אופֶּרה אחרת לגמרי.
בעסק אני חווה הכול: כאבי בטן של חששות, התרגשויות, סיפוק… כי כל מה שקורה בו משקף לגמרי את מה שעובר עליי וברור שלא הכול דבש. יש ימים פחות מדהימים, העניין הוא לתת להם מקום של כבוד ואז הם שוהים מעט וממשיכים הלאהההה. בקיצור, החיים עצמם והתנועה קדימה – עם כל מה שיש – שעושה הבדל ענק.
אז אם הגעת עד לכאן זה כנראה לא מקרי. לכולנו מגיע להיות בהכי-הכי
שלנו – אז בבקשה לא לוותר.
חפשו מישהו שמאמין בכם, בקשו עזרה, יש המון אנשים שאוהבים לתת ולעזור! הכול לגיטימי ונכון בדרך לעצמנו. ועוד בבקשה: אל תחכו! החיים הם כאן ועכשיו, וכנראה שאם אתם לא תעשו מהלך משמעותי – הם ימשיכו לחלוף מול פניכם באותו מסלול.