דמיינו ריצת משוכות שהתאמנתם עליה שנים, הזעתם והשקעתם  –
אבל פתאום – שנייה לפני שריקת הפתיחה  –
מישהו הגביה את המשוכה הלפני-אחרונה בכמה סנטימטרים
ואתם לא מצליחים לעבור אותה.

נעמה כנראה שייכת לקבוצה גדולה של אנשים שכתיבה בשבילם היא כמו חומת בטון גבוהה בלי סדקים שאור יכול להסתנן דרכם. אנשים שממלאים משרות בכירות בהצלחה רבה, שהתמודדו מצוין עם מאמרים לא קריאים וניתוחים סטטיסטיים  –
אבל כשזה מגיע לכתיבת הידע שצברו יש להם קושי לתרגם את הידע שלהם לטקסט כתוב.

במקום זה הם מרגישים מוצפים
בהמון תובנות, מחשבות, מסקנות
אבל הם לא לגמרי בטוחים מה עיקר ומה טפל
ואז מרגישים לחץ ובלבול
ואז יורד הביטחון

ואחרי עוד ניסיון מבאס ועוד אחד
הם רק רוצים להעיף את זה לקיבינימט.

המחשבה שבחיים זה לא ייגמר היא לא הסיפור האמיתי.
יש כאן מחסום שאפשר לעקוף, וזה מה שחשוב:
אפשר להתקדם
אפשר לסיים
אפשר לנשום שוב כמו שצריך.

איזה כיף יהיה לחזור להיות אימא ובת זוג פנויה רגשית
איזה כיף לישון שוב טוב בלילה ולדעת שזה מאחוריי.
התואר אצלי עם כל המתנות שמסביב.

בשנים האחרונות ליוויתי ו"יילדתי" בשיטת קוֹ-אדיטינג (Co-Editing) עשרות אקדמאים.
כולם הצליחו וקיבלו את התארים, השלימו מאמרים שנשלחו למגזינים מדעיים, והמשיכו להתקדם.

אני לא קוסמת ורחוקה מלהבטיח ניסים ונפלאות, ובטח שלא מציעה לכתוב את העבודה במקומך, אבל אני כן בטוחה שעם מוכנוּת לעבודה משותפת וזיעה
בפיניש של הקטע האחרון,
הדרך מתקצרת פלאים ומסיימים!

בשיטת עריכה משותפת תצאו מהבדידות ותפסיקו לתלוש שערות ולהסתובב סביב הזנב של עצמכןם.

ביחד נמפה את המצב ונתחיל לעבוד.
זה לוקח כמה שבועות עד שהתמונה מתבהרת, החיוך חוזר והמיילים מהמנחה מתחילים להיראות כך:
"מצוין! הפעם אין לי הערות. תמשיךי לפרק הבא ." 👌

אז אם גם לך חשוב לצאת מהלופ
לקבל הערות טובות מהמנחה
ולהגיש את העבודה תוך פרק זמן
סביר –
מוזמןת לשיחת מיפוי בת 30 דקות
שמרגיעה, עושה סדר בראש
וניתנת ללא עלות או התחייבות
למי שעונה על פרופיל "חייב.ת חילוץ".

מכאן יוצרים קשר.