דמיינו ריצת משוכות שהתאמנתם לקראתה שנים,
אבל שנייה לפני שריקת הפתיחה 
מישהו הגביה את המשוכה הלפני-אחרונה בכמה סנטימטרים
ואתם לא מצליחים לעבור אותה.

נעמה שייכת לקבוצה גדולה של א.נשים, שכתיבה עבורם היא כמו חומת בטון גבוהה.
הןם מאיישים משרות בכירות בהצלחה, ומתמודדים מצוין עם מאמרים לא קריאים ועם ניתוחים סטטיסטיים –
אבל יש להם קושי לתרגם את היֶדע שצברו לטקסט כתוב.

הם מרגישים מוצפים
במחשבות, תובנות ומסקנות
לא לגמרי בטוחים מה עיקר ומה טפל
לא מצליחים לחבר בין החלקים השונים
ואז משתלטים על התמונה הלחץ והבלבול
והביטחון במה שרצו לבטא צונח.

אחרי כמה ניסיונות מבאסים כאלה,
הם כמעט מרימים ידיים.

ואני רוצה להציע ש-
המחשבה שבחיים זה לא ייגמר, היא לא הסיפור האמיתי.
יש כאן מחסום שאפשר לעקוף, וזה מה שחשוב:
אפשר להתקדם
אפשר לסיים
אפשר לנשום שוב כמו שצריך.

איזה כיף יהיה לחזור להיות אימא ובת זוג פנויה רגשית
איזה כיף לישון שוב טוב בלילה ולדעת שזה מאחוריי.
התואר אצלי עם כל המתנות שמסביב.

בשנים האחרונות ליוויתי ו"יילדתי" בשיטת קוֹ-אדיטינג עשרות אקדמאים.
כולם הצליחו וקיבלו את התארים, השלימו מאמרים שנשלחו למגזינים מדעיים, והמשיכו להתקדם.

אני לא קוסמת ורחוקה מלהבטיח ניסים ונפלאות, ובטח שלא מציעה לכתוב את העבודה במקומך, אבל אני כן בטוחה שעם מוכנוּת לעבודה משותפת וזיעה בפיניש של הקטע האחרון,
הדרך מתקצרת פלאים ומסיימים!

בשיטת עריכה משותפת תצאו מהבדידות, ותפסיקו לתלוש שערות ולהסתובב סביב הזנב של עצמכןם.

ביחד נמפה את המצב ונתחיל לעבוד.
זה לוקח כמה שבועות עד שהתמונה מתבהרת, החיוך חוזר והמיילים מהמנחה מתחילים להיראות כך:
"מצוין! הפעם אין לי הערות. תמשיךי לפרק הבא ."

אז אם גם לך חשוב לצאת מהלופ
לקבל הערות טובות מהמנחה
ולהגיש את העבודה תוך פרק זמן
סביר –
מוזמןת לשיחת מיפוי בת 30 דקות
שמרגיעה, עושה סדר בראש
וניתנת ללא עלות או התחייבות
למי שעונה על פרופיל "חייב.ת חילוץ".

מכאן יוצרים קשר.